Chasidut על בראשית 8:21

במדרש (שמו"ר ל"ד ג') (הובא בעקדה פרשה דילן) אמר הקב"ה אתם צאני ואני הרועה וכו', עשו לי דיר וארעה אתכם, אתם הכרם ואני וכו', עשו לי סוכה ואשמור אתכם, אתם בנים וכו' עשו לי בית וכו'. והנ"ל על פי מה שכתבתי לפרש (בתפלה למשה תהלים ל"ז ה') הפסוק (תהלים לז ה) גול על ה' דרכך וגו', על פי מה שפירשתי הפסוק (תהלים קג ז) יודיע דרכיו למשה וגו', היינו המדות, לבני ישראל עלילותיו, ר"ל כדי שבני ישראל ילכו בדרכיו ויעשו כמעשיו, כדכתיב (דברים כח ט) והלכת בדרכיו. והנה זה שאנחנו נעשה מה שהשי"ת עושה, אין זה בטוח כי יצר לב האדם וגו' (בראשית ח כא), אבל ההיפך שאנחנו נתנהג במדות הטובות, שהקב"ה יעשה גם כן עמנו אות לטובה כאמור (תהלים קכא ה) ה' צילך, וכאמרם (שבת קנ"א ע"ב) כל המרחם וכו', וזה בטוח. והיינו גול על ה' דרכך, היינו מדותיך שאתה דורך בהם, ובטח עליו שהוא יעשה כמוך. ומצורף לזה מה שפירשתי בשאוג ישאג על נוהו (ירמיה כ"ה ל'), ונקדים עוד דסוכה דירת עראי היא (סוכה ב' ע"א), ואף על פי כן הוא ביום ובלילה, כמו שפירש רש"י (ד"ה כמלונה) כסוכה בכרם כמלוכה במקשה (ישעיה א' ח'), ודיר הוא יותר עראי, ובית הוא קבע גמור. ונקדים עוד דאת קרבני לחמי לאישי כתיב (במדבר כח ב), הואיל ולחמם של ישראל הוא, ותפלה במקום עבודה כידוע (ברכות כ"ו ע"א). והנה איתא במדרש איכה (איכ"ר) דהשמירה נצמח מההוגים בתורה ביום ובלילה, והנה בית הכנסת הוא רק לתפילה בוקר וערב, אבל בית המדרש הוא להגות בתורה ביום ובלילה, וכן בית הכנסת הוא להמון, ובית המדרש הוא רק ללומדי תורה, והיינו אתם צאני וכו' עשו לי דיר, היינו בית הכנסת וארעה אתכם, כאמור שמשם השפעת הפרנסה, וצאן שם כולל לכל המין. אתם הכרם, היינו בעלי התורה שיינם אגור בתוכם עם תורתי בלבם, כאמור (שיר השירים א ב) כי טובים דודיך מיין, עשו לי סוכה היינו בית המדרש שהוא ביום ובלילה ואשמור אתכם כנ"ל, ואם כן תעשו שתשמורו הנוה כראוי, אז אתם הבנים וכו', עשו לי בית היינו קבע גמור, הדה"ד (שמות כה ח) ועשו לי מקדש וגו', כנ"ל והבן.

וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא). איתא בבעל הטורים מסורה ב' וירח הכא ואידך וירח את ריח בגדיו (בראשית כז, כז) עיין שם. נראה על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי וירח ה' את ריח הניחוח כו', מהיכן בא הריח הניחוח הוא מחמת שאדם יש יצר בו ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה' גלל כן ויאמר כו' לא אוסיף עוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי על ידי יצר הרע הוא התענוג עד כאן דברי אבי. ועל ידי זה השם יתברך מתלבש בישראל כנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, דאמר הצדיק ר' בער ז"ל אתפאר, מלשון התלבשות מלשון ויתפרו עלי תאנה (בראשית ג, ז) עד כאן דבריו. ולא במלאכי מעלה כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו וזה וירח ה' את ריח הניחוח כנ"ל שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם. וזהו גם כן וירח את ריח בגדיו, שהריח שבני אדם הם בגדיו שמתלבש בהם ועל ידי כן ריחם עליהם והבן:

והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם וגו' (בראשית ט טז). לכאורה תמוה כיון שנשבע הש"י שלא יבא מבול לעולם (ישעיה נד ט, עיין סוטה י"א ע"א), אם כן למה לי אות הקשת, האם ח"ו יש שכחה לפניו ית"ש שישכח שבועתו. ועוד קשה דמה ענין הקשת שכלול כמה גוונין, לאות ברית הזה. ונ"ל למאי דקיימא לן (נדרים כ"א ע"ב) דהנשבע יכול להתיר שבועתו, ואמנם הנודר או הנשבע על דעת חברו, אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ומרצונו, ודוקא שנדר או נשבע על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו, כדאיתא ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף כ' עיין שם). ולפי זה בשבועת המבול לכאורה היה השי"ת יכול להתיר שבועתו, וכדמצינו במסכת ב"ב (דף ע"ד.). אך הלא מבואר בפסוק (בראשית ח כ-כא) ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח, (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד וגו'. הרי שנשבע משום הנחת רוח שהיה לפניו ית"ש מהקרבנות, אם כן הוי כמו שקבל טובה בעד השבועה שנשבע על דעת נח, ושוב אין מתירין אלא מדעתו ורצונו. והנה כבר אמרו רז"ל דבקרבנות עיקר כפרה הוא בדם, והנה נח לקח מכל מיני בהמה ומכל מיני עוף והעלה עולות במזבח, וידוע דמראות דמים חלוקים הם זה מזה, כמבואר במסכת יומא דדם פר משונה מדם שעיר, ובגיטין פרק הניזקין (גיטין נ"ז ע"ב) בדמו של זכריה אייתי דם פרים ואלים ולא אידמי, עיין שם. על כן הקשת שהוא כלול כמה גוונין, זכר לכמה מיני דמים של קרבנות נח, ופעולתו לסתום פה המקטרג שיתיר השי"ת שבועתו. ולכן אות זה מעיד שכביכול קבל טובה, ואין לו התרה. ועל פי זה יובן הא דאיתא בכתובות סוף פרק המדיר (כתובות ע"ז ע"ב) בעובדא דר' יהושע בן לוי כשהגיע זמנו לפטור, אמר לו למלאך המות אחוי לי דוכתאי בגן עדן, אמר לו לחיי וכו', כי מטי להתם שור נפל להאי גיסא, וא"ל בשבועה דלא אתינא, אמר הקב"ה אי איתשל אשבועתא נהדר, אי לא לא נהדר וכו', מכריז אליהו קמי פנו מקום לבר לואי, אשכחיה ר' שמעון בר יוחאי א"ל את הוא בר לואי, א"ל הן נראתה הקשת בימיך א"ל הן, וא"ל ר' שמעון בר יוחאי אם כן אי את בר לואי, וקאמר הגמרא ולא הוא דלא הוי מידי, אלא סבר דלא אחזיק טיבותא לנפשאי, עד כאן. והקשו המפרשים מה נשתנה ר' יהושע בן לוי ששאלו לו אם נראתה הקשת בימיו, מה דלא מצינו שנשאל כן לשום צדיק. ולפי מ"ש הדבר נכון, דכל פעולת אות הקשת הוא להזכיר שקבל טובה, ועל כן אין מקום להתיר השבועה, אבל בימי ר' יהושע בן לוי דהוא לא אתשל מעולם אשבועה, אם כן יתר מרעהו צדיק כל שכן הבורא ית"ש ודאי דהוא מודד לו במדתו, ואין לשאול בזמנו אשבועה דמבול להרע לעולם, אם כן אין צריך לקשת ואתי שפיר. אלא דלכאורה עומד לנגדינו סוגית הש"ס (ב"ב דף ע"ד) דאמר רבה בר בר חנה שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי (מן הגלות), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל בר בר חנא סיכתא, היה לך לומר מופר לך, והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן אם כן אוי (למה לי) [לי למה], אלא משום דבכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט) כן פירש רש"י (ד"ה ורבנן), הרי מבואר להדיא דמהני התרא אשבועתא דמבול, וגם רבנן לא דחו אלא מדקדוק הלשון אוי, ומשמע דבעיקר הדבר מודו לרבה בר בר חנה דגם על שבועת המבול שייכה הפרה, (ועיין במ"ש המשנה למלך פ"ו מהלכות שבועות).