Chasidut על ירמיהו 17:7

והנה אמר הנביא ע"ה (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח כו' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו כו' לא יראה כי יבוא טוב. ירצה, כי מי שמסיר בטחונו מה' ובוטח על אדם אזי אפילו גזר ה' טובות עליו מכבר מתבטל הטוב ההוא ואינו רואה עוד בטובה, ולכן זה לאות ולמופת כי לא הסיר יוסף בטחונו מה' ח"ו לבטוח לעזרת שר המשקים כפי המובן קצת בתחלת העיון מהפסוקים, כי אילו יצויר ח"ו שכך היה אז אף שכבר בהיותו בבית אביו נגזר עליו מלכות היה מתבטל לגמרי, ובראותנו שנתקיים ענין המלוכה מוכח כדברינו שבטחונו היה בה' וענין ההתחברות עשה כטוב וכישר בעיני ה' שביקש זכות שעל ידו יצילנו ה' רק בשביל שהתחברות היה לרשע נענש מעט בעיכוב הזמן, וכמארז"ל (במדבר רבה כ, כד) הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי היה לו לידע שהמצרים כולם רשעים. וזהו שאמר המדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף, שח"ו לא בטח ברהבים אלא בטחונו בה' היה, וראיה לזה שאנו רואים שבשביל שאמר זכרתי והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, אבל עכ"פ דבר המלוכה בא אליו, מזה מוכח כי בטח בהש"י ודו"ק.

במדרש (רבתי פרשה פ"ט סי' ג') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ') זה יוסף וכו', אמר אדוני אבי זקיני זללה"ה על פסוק (ירמיה י"ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, וזה תוכן דבריו, כי יש בוטח ומבטיח ומובטח, בוטח היינו אותו אדם שהוא בוטח, ומבטיח היינו אותו שהוא מבטיח, ומובטח היינו אותו עילה שעל ידה הוא בטוח לבא לאותו הדבר, והוא דרך משל, השם יתברך הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכו ודי מחסורו כשילך בדרכיו, והאדם הוא הבוטח בזה, ומובטח היינו שאף שהוא בוטח שהשם יתברך יזמין לו בוודאי פרנסתו, מכל מקום צריך עילה לזה, שיהיה הסיבה מאת השם יתברך, שעל ידה יתפרנס, או שהוא משא ומתן או שאר דבר, ואדם כזה עדיין לא הגיע לאמונה העקריית, כי העיקר להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו, ושאינו צריך לשום עילה וסיבה, שעל ידה ימשוך לו פרנסתו, כי הוא, יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואפילו כשלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו, השם יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול, וזהו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, היינו המובטח שלו יהיה גם כן השם יתברך, שרק הוא לבדו הוא, ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו, או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו, שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה, שתהיה עילה וסיבה, והכל הוא רק הבורא יתברך שמו, ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה, יאמין באמונה שלימה, שהוא ממש ה' יתברך, שרצה לפרנס אותו בדרך זה, אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה, רק לבטוח בה' וזהו מדרגה גדולה:
(דגל מחנה אפרים בשלח, אור המאיר בהעלותך).

ונ"ל דהנה בספר בינה לעתים [ח"ב דרוש ג' לתפלה] פירש ע"פ ברוך הגבר אשר וכו' והיה ה' מבטחו (ירמיה יז ז), כי כל אדם בוטח בה' וכמ"ש (ברכות סג.) גנבא אפילו במחתרתא רחמנא קריא, רק שצריך להיות הבטחון והתקוה שלו רק השי"ת עצמו היינו שמקוה אלקותו, והיינו שיש שני מיני עבדות שיש מי שעובד השי"ת בהגוף אעפ"י שעושה מה שמוטל עליו ונזהר מכל דבר האסור רק שאין בעבודתו חיות ואין מרגיש טעם וקורת רוח כמ"ש כל מצוה דלא איתעביד בדחילו ורחימו כו' [לא פרחת לעילא, תיקו"ז כ"ה ע"ב], שכשאדם עומד להתפלל לא יתפלל בשביל שיהיה רשאי לאכול אח"כ רק שצריך להכין את עצמו ליתן שבח והודיה לקונו ולהתפלל לפניו שכל המלאכים ושרפים אינן רשאין לומר שירה עד שיאמרו הישראל וחיבה יתירה נודעת להם שהוא בוחר בשירי זמרה, וגם כשמתעטף בטלית ומתעטר בתפילין צריך לברך בשמחה גדולה שזכנו במצות הללו שלא עשה כן לכל גוים והיינו שיעשה המצות בהנשמה ולא בהגוף לבד, וכמ"ש בתב"ש ע"פ ומשפטים לא יחיו בהם (יחזקאל כ כה) שאין בהם חיות.