Chasidut על משלי 1:11

והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הנה לכאורה היה די באזהרת אכילת עץ הדעת לבד וממילא ישמע שהותר לו אכילת שאר עצי הגן ולמה הוצרך להתיר לו בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכל. גם על מה הוצרך להזהירו באזהרה ועונש. וידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין נ"ז.) בני נח אזהרתן זו הוא מיתתן והנראה בזה על פי מה שפרשתי שני מקראי קודש במשלי שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי א', י"א) בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' עד בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם. ולהבין כפל האמירות וכפל התשובות נראה. כי הנה בשני דרכים יבוא היצר הרע להסית את בני האדם מאחרי ה'. האחד אם מבין בדעת האדם אשר לא חזק לבו בה' ולא נשקע בלבבו אהבת הבורא יתברך שמו. גם לא הורגל בנפשו להית חופף עליו מורא ופחד ה' אשר לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ומלאכי מעלה יפחדון ויפחזון וירעדון מפניו. אז יבוא אל האדם בלי שום ערמה ומרמה רק יסיתנו בכח התאוה שבלבבו לחמדת העולם הזה ויגביר בלבבו כח התאוה הלז ויסיתו להדיח מאחרי ה' חלילה לעשות עבירה מהעבירות בגלוי או בסתר כאשר יוכל. וכאשר יעבור עבירה וישנה בה יֵעָשֶה לו כהיתר וימשכנו לעבירה חמורה מזו רחמנא ליצלן, והוא ילך אחריו כשור לטבח עד אשר יובל לקבר להורידו עד שאול תחתיה. ואך כאשר יבין בדעת האדם שגדול בלבו אהבת ה' ומורא שמים עליו מגדולת יוצר בראשית שלא למרות עיני כבודו ח"ו, ואם יסיתנו לעבור עבירה האסורה עליו מצווי שמו יתברך לא יעבור עליה בשום אופן כי ירא את פני ה', אז לא יסיתנו תיכף לעבור העבירה כי אם יבוא אליו בכל מיני ערמות וחכמות שבעולם וירמה אותו בדברי שקר כאשר יוכל. ומעט מעט יקיפו במרמה אולי יוכל לפתותו לבוא לידי האיסור. ואם האדם לא יתן דעתו ולבו להבין בערמותיו ושלא לילך אחריהם בשום אופן אף אם היתר גמור הוא, חלילה יוכל להמשיך אותו מעט מעט עד אשר יפול ברשתו. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בפירושו על התורה (פרשת משפטים פסוק וכי יפתה) שלשון פיתוי הוא על דבר שקר במה שאחד מפתה את חבירו בדברי שקר ומרמה. ועל כן אמר שלמה בחכמתו בסוגי שני בני אדם הללו. אחד, אם יפתוך חטאים שיבואו אליך בדרך הסתת פיתוי בערמתם בשקר להדיחך מה' ואינם אומרים לך לילך לעבור עבירה כי יודעים שהוא עתה אינו בר הכי לציית להם על הדבר. ועל כן לא אמר בזה אל תלך בדרך אתם כי אינם מבקשים עדיין מאתו ללכת במעשה לעשות העבירה רק הזהירו אל תֹּבֵא. כלומר אל תֹּבֵא בלבך להאמין לו עתה בדבר הזה ולעשות אפילו דבר ההיתר אם הוא מכוחו וערמתו. ואך אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, שיסיתו אותך בפועל על דבר העבירה הנני מזהירך על כל פנים לא תלך בדרכיהם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם וגו'.

שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו). יש להבין למה כינה התורה להריגת אדם בלשון שפיכת דם, ולא כתבה הורג אדם. וגם האדם באדם משולל הבנה לכאורה, ואף שפירשו רז"ל (ב"ר ל"ד ד'), אף אני אענה חלקי בהקדים לפרש קצת פסוקי משלי (סי' א') (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים וגו', עד (משלי א טז) רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. ולכאורה תמוה מאד מה חידש שלמה בזה דלרע ירוצו. ועוד וימהרו לשפוך דם, הלא הם בעצמם אומרים נארבה לדם (משלי א יא). וכבר דרשתי דרך ארוכה בפסוקים אלו, וכאן אבא בדרך קצרה, דהנה הרשעים האלו רוצים להוכיח דהעולם הפקר ח"ו ומטעין בזה אנשי ישר, וכדכתיב (משלי כה כו) מעין נרפש מקור משחת צדיק מט לפני רשע, ועיין בעקרים מאמר ד' פרק ט"ו שפירש פסוק זה על נכון, ושורש דבריו דבזה שהצדיק נופל ביד רשע, קרוב מאד להטעות בני אדם לומר ח"ו לית דין ולית דיין והעולם הפקר, עיין שם. והנה בפשיטות י"ל מה שכינה התורה ההריגה בלשון שפיכת דם, כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), אבל אין זה עיקר הטעם. אך הכונה כי באמת אין העולם הפקר, ולא נהרג אדם אם לא על פי גזירה שלמעלה, רק שמגלגלין חוב על ידי חייב (שבת ל"ב ע"א), ועתיד להפרע מההורגו כי הוא הרגו בשאט נפש, וכאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופין, ולכן נקרא שופך דם, כי גברא קטילא קטל ופעולתו אינו רק מה ששופך דם. ועוד כי זה שנתחייב מיתה למעלה, נשמתיה קדישא אזדא מיניה, ולא נשאר בו רק הנפש היא הדם. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים הנ"ל בני אם יפתוך חטאים ודאי שאל תאבה, אך אם יאמרו לכה אתנו ותראה שנארבה לדם, ומה גם שנצפנה לנקי מכל חטא, וגם חנם שלא עשה לנו שום רעה, והיש עון גדול מזה, ואף על פי כן תראה שנצלח במעשינו כי נבלעם כשאול וגו' (משלי א יב) וגם כל הון יקר נמצא (משלי א יג), ואיך יתכן כזה בעולם וצדיק מט לפני רשע אם לא שהעולם הפקר ואין משגיח, וכיון שכן הוא גורלך תפיל בתוכינו וגו' (משלי א יד). על כן אמר שלמה ברוח הקודש בני אל תלך וגו' (משלי א טו), כי יש אלקים שופטים בארץ, אך רגליהם לרע ירוצו, ר"ל למי שהוא רע ונתחייב מיתה לשמים, וימהרו ר"ל רק ימהרו, כי בלא זה הרבה שלוחים למקום, ורק לשפוך דם כנ"ל, אבל מגלגלין חוב על ידי חייב, ועל דאטפי יטפי, והבן. וזה שאמר הכתוב כאן אף רק שופך דם האדם באדם, ר"ל בעבור אדם שהרג זה אדם אחר, אף על פי כן דמו ישפך של זה השופך כנ"ל.