Chasidut על משלי 10:4

ולפי שהאותיות מסודרים על התי"ו שהוא התכלית ביחס אל התי"ו שהוא הבירור הגמור ביחוד האמיתי. ביחס הזה הוא האחרית החכמה שזהו התחלה למדרגת התי"ו למי שהולך ממטה למעלה. כי סוף מעשה במחשבה תחלה והשתלמות ראשית ומקור המחשבה שבמוח הוא על ידי סוף המעשה. ולכך אז בסוף הוא השתלמות החכמה בהתייחסו אל ההתאחדות בגמור העולם הבא אז יהי' החכמה הבאה בסוף אחר שלימות המעשה. שבסדר זה הוא היחוד המבורר שהמעשים שהם הנברא היותר נגלה כאשר הם שלימים רק כרצון השי"ת ומעידים על השי"ת שמלכותו בכל משלה גם בבריאה היותר שפלה שהוא חלק הנגלה לעין שבבריאה הם המביאים אל התכלית הנרצה בבריאה שהוא רק זה לבדו לגלות כח מלכותו ושלטונותו גם בברואים השפלים. ומזה משתלמת החכמה ונשמה שבמוח ומגיע ליחוד הגמור ודבקות בבורא יתברך. וכמו שנאמר (משלי י׳:ד׳) ויד חרוצים תעשיר שהיד רומז בכל מקום על כלי המעשה כמו שנאמר (בתילים) ידיך עשוני וגו' וחריצותו במעשה מעשרתו בחכמה שהעשירות בכל מקום בספר משלי מורה על החכמה והעניות אל העדרו כמו שאיתא (נדרים ל"ט) אין עני אלא בדעת. ושם דדא קני מה חסר כמו שנתבאר לעיל על נשמה שנתת בי טהורה היא שאין בה חסרון. זהו על ידי המעשה ולכך המעשה הוא האמצעית בין הלב שהוא הראשית כנ"ל דראשית חכמה יראת ד' והחכמה הוא הסוף. וזהו ביחס אל התכלית המקוה אבל מצד עצם הבריאה הראשית הוא החכמה והאחרית המעשה. ולכך בסדר הבריאה המוח הוא בראש בראשית איברי הגוף והלב באמצע כמו שנתבאר לעיל. וכן הם סדר היסודות אש ורוח ומים שהם כנגדם כמו שנתבאר לעיל שהאש ורוח הם חמים ששם שייך תוקף הזריזות והתבערה לאהבת ד':

נח איש צדיק. במדרש רבה (ריש הפרשה) הה"ד כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם (משלי י׳:כ״ה). כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח. הענין בזה אמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב משלי (י) ד"ה כעבור) שבעת שהשי"ת מנהיג עולמו בלבוש הנקרא סופה, היינו בכח איזה מדה פרטית, אזי הצדיקים שבעולם האחוזים באותה מדה מתרוממים בגודל כח שקשה מאד לפני הדור. וכן הרשעים שמקבלים חיותם מכח מדה ההיא מתפשטים בגודל זרם ושטף. וכענין שהיה בדורו של אחאב, שהשי"ת הנהיג אז במדת אליהו שמדתו היתה מדת קנא, כמ"ש קנא קנאתי (מלכים א יט), ולעומתו היה אחאב בהתפשטות זרם ושטף ביצרא דעבודה זרה. וע"ז נאמר בעבור סופה, היינו בשעה שהשי"ת פושט עצמו מהלבוש שהיה נמצא בו לשעתו, אז ואין רשע, שהולך לאבדון, לפי שהשי"ת עוסק מעתה במדה אחרת. וצדיק יסוד עולם, שהצדיק הוא ההשארה והרשימו העולה מכל זה הלבוש שהיה השי"ת מצוי בו לפי שעה^סדמקורו במי השלוח שם (ח"ב משלי י ד"ה כעבור): סופה נקרא ההנהגה של השי"ת שמנהיג בגודל יראה, ואז היו צריכין להתבטל כל אלו העומדים נגד המדה שהשי"ת מנהג בה, אכן יש גם צדיקים הנאחזים במדה זו כמו אליהו בדורו שהשי"ת הנהיג אז במדת גבורה וקנאה, היה אחאב ובני דורו שהיה בגודל זרם, וכנגדו היה אליהו שהיה גם כן בקדושה בכח עצום, אכן כאשר העביר השי"ת הנהגה זו אז אחאב וכל סייעתו נתבטלו, אכן אליהו שהוא צדיק יסוד עולם נשאר קיומו. מבואר בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות יז, פ' תשא אות נג, סוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות כז, כח.. וזה ג"כ מאמר הכתוב (משלי י״ב:ז׳) הפוך רשעים ואינם, כשהשי"ת מתהפך עצמו ממדה למדה, אזי הרשעים אשר כל כחם היה מהמדה ששלטה לפני זה, יפלו בהכרח^סהאיתא במדרש (תנחומא נצבים) זש"ה (משלי י״ב:ז׳) הפך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' אבל ישראל נופלין ועומדין. ומבאר בזה בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הפוך רשעים ואינם היינו כיון שהאומות אינם נקשרים בשורש הרצון רק שהם נאחזים בלבושים, כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר אז ואינם. היינו, שנפסק מאתם החיים כיון שכל חיותם הוא רק מלבוש, אבל ישראל שהם נקראים ובית צדיקים שהם נקשרים בשורש, ממילא אף כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר גם אז לא נפסק מאתם חיותם, כדמסיים המדרש כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, היינו, כיון שהם נקשרים בשורש הרצון, וזה הרצון הוא קיים לעד, ולפיכך ובני יעקב לא כליתם היינו שישראל המה ג"כ חי וקיים לעד. ועיין לקמן פ' זו אות יב ד"ה ובזה שם נתבאר היטב כל הענין, ועיין מי השלוח ח"א מס' מנחות (נג.) ד"ה אמרו, לקמן פ' וישב אות י ד"ה והראה.. ובית צדיקים יעמוד, שהם הקוסטא דחיותא שנשארו מהלבוש ומההנהגה הראשונה שנתבטלה. וזהו שדרשוהו במדרש על דור המבול ונח. שמתחלה היה ההנהגה מהשם הוי' ב"ה בהתגלות, ומזה קבלו דורות ראשונים תקיפות שהשי"ת חפץ בהתפשטות, ומהמבול ואילך הוחל הנהגה אחרת, שהשליט השי"ת את השם אדנ"י בעולם, שלא יהיה אור חסדו יתברך מגולה לבאי עולם, ונכלו כל אותם הדורות שאחזו בהתפשטות. ונח שנשאר מהם היה בבחינת קוסטא דחיותא והרשימו שנשאר מאותם הדורות, שעל ידו יבנה העולם שנית. וזה ענין הקמת ברית, שאמר השי"ת לנח והקימותי את בריתי אתך, היינו שהוא יהיה הקוסטא דחיותא מכל אותם הדורות, שעל ידו תחזור כללות הבריאה לישובה. וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) דכד בר נש סליק לערסיה נפשא סלקא מניה ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא. שאותה הקוסטא דחיותא ערה תמיד ואינה טועמת טעם שינה, וממנה חוזרים כל כחות הגוף בבקר להתעורר. ומצינו שגם בכלל העולם יש קוסטא דחיותא, נפש אחד שלא טעם טעם שינה, והוא נפש דוד המלך ע"ה, וכדאיתא בש"ס (סוכה כו:). וכמו כן בגוף אחר המות נשאר הבלא דגרמי, כדאיתא בזוה"ק שלח (קסט.) והבלא דגרמי מעצבונא דבשרא, וזה הוא מחובר עם הנפש בקבר, כדאיתא בש"ס ברכות (נח:). וכן מהגוף, אף בהתבטלות המות נשאר עצם אחד קיים שאינו מת לעולם וממנו חוזר ונבנה כל הגוף בתחיית המתים, כדאיתא במדרש הנעלם תולדות (קלז.) ורבה בראשית (פ' כח). וכן גם בכלל העולם יש השארה נפש אחת שלא טעם טעם מיתה, שהוא אליהו זכור לטוב^סועניין זה נתבאר באריכות בספרי רבוה"ק ונביא כאן מעט ממשנתם. איתא בתפארת יוסף פרשת אחרי ד"ה וידבר: נפש מורה על הבלי דגרמי שנשאר עם האדם גם בקבר, שאיתא בזוה"ק (שלח קסט.) שמזה ההבלי דגרמי יהיה התחיה לעתיד, והיינו כי זה מורה על הקוסטא דחיותא שנקבע אצל האדם בקביעות, כמו שנמצא בעוה"ז אבר אחד שאף בעת השינה של אדם אמרו חז"ל (ברכות סא.) אף ניעור, שזה האבר אינו ישן לעולם. כן נמצא בלב נקודה אחת אשר לזאת הנקודה לא נמצא עליה שום העדר, וזה נקרא קוסטא דחיותא. וזה מורה כוונת הזוה"ק שמזה יהיה התחיה, היינו שהשי"ת יברר, כי מאחר שנמצא כ"כ קדושה בקביעות אצל ישראל, שאף בעת ההעדר נמצא אצלם קוסטא דחיותא, אשר זאת לא נעדר, מזה הוא סימן שלא נמצא בישראל שום העדר לעולם, וזה מורה התחיה וכו'. כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי כמו שנמצא בנפש אף ניעור, כן נמצא בלב כל אחד קוסטא דחיותא, אשר זאת הנקודה מקושר תמיד עם רצונו ית', וכמו כן נמצא נפש אחד בעולם שזה הנפש ג"כ חי לעולם שאין עליו שום העדר, והנפש הזה הוא אליהו. ואיתא בסוד ישרים פרשת החודש אות ב ד"ה וזה העניין: ואליהו הוא כולו הקוסטא דחיותא של הכלל, שהוא כולו חי וגם גופו חי, לרמז שאין שום העדר בישראל לגמרי, כי הוא הקוסטא דחיותא מכל הכלל ישראל, לכן הוא חי וקים עמנו לעולם. ועיין עוד סוד ישרים ערב יום כפור אות כז, בית יעקב הכולל פרשת פנחס ד"ה לכן, לקמן פרשה זו אות כד, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, פ' ויגש אות ב ד"ה ובכלל, פ' ויחי אות לח ד"ה וענין הישועה.. ועד"ז הוא ג"כ בכל הענינים הרחוקים והפחותים יש נקודה אחת שאינה נאבדת כלל: