Chasidut על משלי 10:5

והנ"ל עפ"י דרכו עפימ"ש (משלי י ה) אוגר בקיץ בן משכיל כו' וכתיב במדרש דבן משכיל הוא מכין לו אפילו בקיץ קודם הזמן אבל מי שהוא בן מביש היא נרדם בקציר כלומר כשבא על שכרו והכל מאספין תבואות לביתם ואעפי"כ הוא נרדם, והמשל הזה שייך על ימי נוראים הקדושים הללו שע"כ תקנו לנו קדמונינו ז"ל לתקוע מר"ח אלול להיותינו כבן משכיל להתעורר תיכף לתשובה וכמ"ש לפני ה' תטהרו טרם בא יום ה' הגדול, אבל מי שהוא בן מביש אינו מתעורר אפילו בסוף הזמן.

ויגר מואב מפני העם מאד כי ר"ב הוא (במדבר כב ג). יש להתבונן הרי מבואר בפסוק דלעיל שהמורא הוא בעבור גבורתם שעשו לאמרי, לו יהיה שלא מחמת ריבויים יש להתיירא, ולמה אמר כאן שהמורא מחמת ריבוי. (הן אמת דלפי פשוטו גם כן י"ל להיות שנצטוו ישראל שלא להתגר בם מלחמה (דברים ב ט), אך חששו מחמת ריבויים מי יתן לב לגדוד אשר בקצה המחנה בלי ידיעת השרים יבואו לשלול שלל). וגם להתבונן למה אמר לשון ויג"ר ולא וייר"א, (הגם שכבר רמזנו למעלה כפלים לתושיה). והנ"ל דהנה ידוע חיות כל אומה הוא מחמת איזה ניצוצות מהקדושה השקועים בתוכם, וכשישראל מבררים הניצוצת אזי נשארים האומות פגרים ותתבטל אותה האומה, כאשר כתבנו כמה פעמים מענייני מצרים. והנה הקליפה אשר יש בתוכה ניצוץ קדוש גדול בערך, ומתייראת הקליפה פן יבוא איזה צדיק בקדושתו ויוצא בלעם מפיהם, אזי הקליפה ההוא מיראתה פן יולקח חיותה, משקעת הניצוץ ההוא מאד מאד בתוך עמקי טומאת הקליפות, כמו שאדם מטמין אוצר נחמד במחבואות לבל ישלטו בו זרים, עיין כל זה בגלגולים להאר"י ז"ל מענין נשמת אברהם אבינו. והנה עיקר החיות האומה במואב היה מניצוץ הקדוש של דוד וזרעו אשר היה ספון וטמון בקליפת מואב, ולכך נצטוו ישראל שלא להתגר בם מלחמה, עד יגיע הזמן להתגלות הניצוץ הקדוש ואז מתבטל ממלכתם. והנה תתבונן להיות הניצוץ ההוא היה ניצוץ ממלכות ישראל, בודאי ביותר היה שקועה במי שהיה מלך למואב בכל זמן ועידן, כי זה לעומת זה הוא מלכותא דס"א. ואחר שהקדמנו לך כל זה, נקדים עוד לדקדק פתח בבלק ומסיים במואב. אך הוא שהקדים וגילה לנו מעלת בלק וגדולתו בסט"א, שראה בנסתרות מה שלא ראו אחרים, זה בודאי מורה שהיה מקושר מאוד בכל סטרין דסט"א, והוא הקדמה מעולה למה שיתבאר אחר כך. והנה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר ויגר מואב מפני העם מאד, שהיה מתיירא מאד שלא יקחו מידם הניצוצי קדושה השייך למלכותם, ושפטו זה להיות כי ר"ב הוא, שראו שלקחו ממצרים ר"ב ניצוצין כנודע, אזי שפטו במכל שכן שיש לאל ידם ליקח מידם גם כן הניצוץ הק'. אך למה שהוציאה התורה לשון מורא בלשון ויג"ר, וגם אומרה מפנ"י הע"ם, ולא מפניהם דעליהם קאי. הוא מחכמת התורה כדי לפרש גם כן לשון יג"ר לשון אסיפ"ה, מלשון אוג"ר בקיץ וכו' (משלי י ה). וזהו ויג"ר מואב, (ר"ל קליפת מואב האסיף מאד פנימה בקליפה את הניצוץ הק', וזהו) מפנ"י הע"ם (ר"ל מאותן הניצוצין אשר בתוכו, מפנ"י הע"ם דהיינו מהמלכות הנקרא פני העם, כי המושל יקרא פנ"י הדור, כענין שאמרו (ב"ר פצ"א ה') והרעב היה על כל פנ"י הארץ (בראשית מא נו), היינו העשירים והמושלים. ועוד דברים בגו שהמלך יקרא פנ"י הע"ם, אין כאן מקומו. ושיעור הכתוב שמואב האסיף מאד פנימה בקליפה אותן הניצוצין אשר בתוכו מ"ן פנ"י העם, דהיינו מלכות ישראל. ויתפרש מפנ"י, מ"ן פנ"י, והבן). כי ר"ב הוא (הנה הוא כפשוטו גם כן, כי רב וגדול הוא הניצוץ הזה וזה הוא כל חיותם, על כן חששו להטמינו כמו שאדם טומן חפץ יקר הערך בשמירה יתירה משאר חפציו, וגם כן כי ר"ב הוא כנ"ל). ויקץ מואב מפני בני ישראל, (נ"ל לפרש ויקץ מלשון קוצים וסייג שעושין גדר לכרם, היינו שעשו קוצים וסייג מטומאת קליפת מואב סביב להניצוץ) מפני בני ישראל, לבל יוכלו בני ישראל ליגע בהניצוץ המגיע להם לקדושה, על כן אמ"ר בנ"י ישרא"ל דייקא, הם הצדיקים החשובים שבודאי לא יבואו לטמאות עצמם בקליפה כי ירחיקו כמטחוי קשת. ובענין הזה תבין היטב שהקדים מעלת בלק בקליפה וטומאתו שהיה שקוע מאד בטומאה, על כן עשו אותו למלך, וכאשר הוא יעצור בהם להיות עליהם מלך, הנה יהיו הניצוצין הללו דמלכות נשקעים בתוכו זה לעומת זה, ואז לא יוכל בני ישראל לנגוע בקצה הגבול כי הטומאה סביבו מכל וכל, והבן מאד איך הפליגו לעשות. ואל תתמה על זה, כי הנה הנביא (מיכה ו ה) קצווח עמי זכר נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות י"י, לו יהיה שהמון עם שבכל עם אינם יודעים מנסתרות, עם כל זה השר של כל אומה מכניס בלב אומתו עצה הנכונה לדעתו וכוונתו בנסתרות, והש"י עוזר לישראל ברוב רחמיו:

וזה"ש בטור משל למלך שסרחה עליו מדינה כשהגיע עשר פרסאות יצאו נגדו כו' והיינו השליש שמוחלין בער"ה, וכ"כ בס' ד"א, ועל כן תקנו לנו תקיעת שופר מר"ח אלול להתעשת ולחזור בתשובה כמ"ש במדרש עה"פ (משלי י ה) אוגר בקיץ בן משכיל, שמי שהוא משכיל מתחיל לשוב מקודם אבל נרדם בקציר בן מביש, מי שהוא כסיל מתעבר ובוטח אפילו בקציר כי יבוא על שכרו דהיינו כשמגיעין ימי הנוראים שספרי חיים ומתים נפתחין לפניו וחרב מונחת על צוארו אעפי"כ הוא נרדם, וע"כ השי"ת מעורר ישנים בתק"ש אותן שישנים כל השנה ומשיח אלמים להתוודות לפניו, נקדמה פניו בתודה כמו אכפרה פניו דכוונתו על פנים של זעם, ועל זה אמר נקדם לכפר פניו ע"י תודה דהיינו ווידוי כי מכסה פשעיו לא יצליח, ואח"כ בזמירות ע"י תקיעת שופר נריעה לו יומתקו הדינים, וקין נענש על שאיחר קרבנו לכך לא שעה אל מנחתו.