Chasidut על משלי 12:18

ויבואוגו' עד מתי מאנת לענות וגו'. אמר לו לשון חדש עד מתי מאנת לענות מה שלא אמר לו עד הנה, ונראה שהוא על דרך מאמר הכתוב (משלי י"ב, י"ח) לשון חכמים מרפא וגו' כי החכמים ידברו דברים בכח חכמתם. ובדיבורם הם מרפאים לאיש החולה חולי הנפשות או חולי הגוף, וזה מפני ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט:) בפסוק (תהלים א', ג') ועלהו לא יבול. כי דברי החכם אינם אלא בדברי תורה וחכמה והקב"ה עוזר על ידן שנאמר (מלאכי ג', ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, מה שאין כן שיחת הכסילים יושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת בדיבורן שהוא בדברים בטלים וליצנות ושקרים וחניפות ורכילות כמו שכתב הרמב"ם הקדוש ז"ל (בסוף הלכות טומאת צרעת) במתק לשונו עיין עליו. ונמצא החכמים שדיבורן הם דברי תורה ונודע אשר התורה היא מרפא לנפש כמאמר הכתוב (משלי ג', ח') רפאות תהי לשריך וגו'. ועל כן דיבורם הם רפואה ולשון חכמים מרפא. ואמנם זה הכל למי שזוכה ורוצה לקבל רפואתו מדברי תורה אבל מי שאינו רוצה לקבל רפואתו מחכמים ותלמידיהם בשמוע מהם דברי אלהים חיים. אז לא זכה נעשה לו דיבורם סם המות, כי כן התורה הקדושה למי שזכה נותנת לו סם חיים, לא זכה שמסתכל בהתורה בעין רע שלא לשם שמים כי אם לצרכו מהבלי העולם אז נעשית לו סם המות כי התורה נקראת אש ושורפתו, ועל כן כאן הנה דבר ה' אשר שם בפי חכמים משה ואהרן היא היתה סם המות לפרעה וחילו כי שמעו דבר ה' עד מתי מאנת לענות מפני שלכאורה מורה אשר זה בידו ורשותו הוא, ובכוון ציוה ה' לומר כך שעל ידי דברו יהיה מכביד את לבו ויתעם בתהו לא דרך, ועל כן רשע בגובה אפו סבור שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ונכבד ונחזק לבו על ידי זה. ועל כן אמר לו,

והנה ענין חילול השם, שמעתי שעושה חלל כאלו ח"ו אין השי"ת כאן, והיינו דשקילנא בשרא מטבחא, ר"ל שאינו חושב שהוא מהשי"ת רק דשקלי מהטבח והבן, ולא יהיבנא דמי לאלתר, ר"ל שאינו מוסר עצמו במחשבתו תיכף על קדושתו ית"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. בדרך אחר אמרתי לפרש הגמרא הנ"ל, ובזה יתבאר הפסוק כי ירחיב כו', דכבר אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו כו' שלחנו של אדם מכפר. ועל פי מה שפרשתי (בפרשת בראשית (א יא) בד"ה ויאמר אלקים תדשא, ובפרשה נח (בראשית ט ב) על הפסוק ומוראכם וחתכם), על פי דברי הקנה בשם אליהו על אמרם ז"ל (שבת ק"מ ע"ב) האי מאן דאפשר ליה למיכל פת שעורים, ואוכל פת חטים עובר משום בל תשחית (דברים כ יט), דבמאכל גס ועב הניצוצות שבו נתעבו וקשה להעלותם, ובמאכל דק הניצוצות שבו נקל להעלותן. וז"ש מאן דאפשר לו למיכל פת שעורים להעלות הניצוצות שבו, אזי אם אוכל פת חטים עובר משום בל תשחית, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, ומסיק הש"ס ולא היא בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו על ידי הניצוצות העבים, עד כאן דברי הקנה ז"ל. ועל פי זה פירש היערות דבש (שבת ק"מ ע"ב) בעניותא, היינו בעת עניות הדעת לא אכלי ירקא, דגריר, כי הניצוצות שבו גרועים, על כן מוריד האוכלו למטה ח"ו, ובעתירותא בדעת, לא אכלי ירקא, דאמינא באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא, ר"ל במקום להעלות ניצוצים הגרועים שבירקא, יותר טוב להעלות הניצוצות הטובים שבבשרא, עד כאן דברי היערות דבש. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת בראשית) הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו וגו'. דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שאוכל רק לשם שמים למען יוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה הדבר הנאכל ממדריגה למדריגה, וידוע כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל. וזה שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ובטן רשעים תחסר, ר"ל שמחסר הדבר הנאכל ומורידו למטה, עיין שם. ועל פי דברי שער הקדושה כי הכל נתהווה על ידי שם הויה, והיינו הרוחניות שבכל דבר, ומי שנזון ברוחניות, ניזון משם הויה. וזה שאמר (תהלים כג א) ה' רועי, ר"ל אם השם הויה רועי, אז לא אחסר את האוכל, והבן. ועל פי זה יבואר כי ירחיב, דיתפשט החכמה דאוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), דהיינו בעתירותא, ואמרת אוכלה בשר אף דאפשר לך למיכל ירקא, כי תאוה נפשך דייקא לאכול בשר, שטוב לה הניצוצין, בכל בכל אות נפשך דייקא תאכל בשר, אבל לא למלא תאותך גוף הנגוף, (דברים יב כא) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כו', ואם כן אין לך קרבן וזבחת מבקרך כו' ואכלת בכל אות נפשך דייקא, והוא במקום קרבן כאמרם ז"ל, והנה איתא בספרי מוסר דיש לזבוח התאוה, ונקרא בדברי חז"ל זביחת יצרו, כמו שדרשו (סנהדרין מ"ג ע"ב) בפסוק (תהלים נ כג) זובח תודה, והבן. והיינו היכי דמי חילול השם, כגון אנא דייקא כי באיש המוני אין מדקדקין בזה, שקילנא בשרא מבי טבחא, ור"ל שאין במחשבתו שהוא מה' כנ"ל, וגם ולא יהיבנא דמי לאלתר, שאינו זובח תאותו מנפש הבהמית הוא הדם. ונקדים הפסוק (קהלת ז' יד) ביום טובה היה בטוב, ומה שפירשתי בו על פי דברי חז"ל (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. ונקדים המדרש כונן בפסוק (איכה ג ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (ועיין בפרשת מצורע), כי השותק למחרפהו וסובל, אין צריך לתענית. והנה אמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו דייקא, מעבירין לו על כל פשעיו. וידוע דבית שמאי קפדנין היו, לכך אצלם מי שסובל חרפתו הוי מעביר על מדותיו, ובית הלל ענותנין היו, וכל אחד איירי בדידיה. והנה עתה שאנחנו מבקשין ונפשי כעפר כו' (ברכות י"ז ע"א), היינו בחינת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), והנה אזהרה יש באכילה שלא יתגאה על ידו, כאמרם ז"ל פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח יב) ורם לבבך וכו' (דברים ח יד). ועל פי זה כי ירחיב כו', ופירושו כמ"ש והיינו על ידי זביחת התאוה או מסירת הנפש. והנה אפשר לומר דביום שעוסק בתורה ועובד ד' בכל כחו, אין צריך לזה. והיינו אדם מישראל דייקא, דהיינו מבני עליה (דאיש המוני אין מדקדקין בזה כמ"ש), מהו שיהיה מותר לו לכסות דם שחיטה, דהיינו שלא לזבוח התאוה באמצע האכילה ביום טוב, היינו כמו ביום טובה היה בטוב, והבן. ועל זה אמר בית שמאי אומרים יחפור, על פי אמרם (יומא ט' ע"ב) אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה, ודוקרין זה עם זה בחרבות שבלשונם, וכמאמר הפסוק (משלי יב יח) יש בוטה כו'. וידוע דחפר לשון בושה, כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), והיינו דיהבי בית שמאי עצה יחפור בדקר, יסבול הבושה במה שדוקרין אותו בלשון, ויכסה ר"ל דם שחיטה כנ"ל, דהיינו שבע בחרפה. ובית הלל אומרים לא ישחוט למאכלו אלא אם כן היה לו עפר מוכן, ר"ל שכבר הוכן במדת ענוות אברהם, ובטוח שלא יתגאה, כנ"ל ביאור המדרש והוא נפלא בס"ד.

צְדָקָה הִיא רְפוּאָה, בִּבְחִינַת (מלאכי ג׳:כ׳): צְדָקָה מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. זָקֵן – זֶה קָנָה חָכְמָה (קדושין לב), הוּא בְּחִינַת רְפוּאָה, בִּבְחִינַת (משלי י״ב:י״ח): לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. רָצוֹן הוּא בְּחִינַת רְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״א:א׳): ה' שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן. מְלֶאכֶת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הוּא רְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ד"ה ב כד): וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם.