Chasidut על משלי 14:3

והאדם בעבודתו מגיע לראות אור השי"ת. אכן זה הוא בבחינת רצוא ושוב, שהאור הוא מטי ולא מטי כדאיתא בזוה"ק בראשית (טז:), והיינו כי באם יאיר האור בתוקף אורו יאפס ויכלה כל הוית הבריאה. רק השי"ת שרצה בהוית העולם הסתיר אורו הגדול במסכים וגבולים, וכל בריאה יש לה גבול מיוחד עד פה תבא ולא תוסיף, היינו שבגבול הזה תקבל השפעה ובגבול הזה תוכל להשפיע, וכפי זה הגבול יהיה לך הכרה באור השי"ת. אבל באם יקבל יותר מגבולו יתבטל ויאפס הויה שלו. ואם יאמר האדם הלא כל מעשיו נוכח הש"י, והש"י ידע אחריתו, ולמה יצמצם עצמו, הלא במעשיו ופעולותיו יש ג"כ השי"ת, על זה נאמר (משלי י״ד:ג׳) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. היינו שהאויל בכל מעשיו מתפשט עצמו ואומר לך לאומן שעשאני, כיון שהשי"ת נתן לו כח על זה יכול להתפשט עצמו. אבל שפתי חכמים תשמורם, היינו ששומרים זאת רק במחשבתם, כדכתיב (מיכה ז׳:ה׳) אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף. שאין החכמים סומכים עצמם על זה התקיפות, יען שיודעים שהשי"ת הסתיר אורו, ומצד האדם נקרא זה חטא, שבאמת צריך לבטוח בה' במחשבה כגון בעל תשובה על העבר לא יתיאש עצמו מלשוב, אבל על העתיד אין שום בטחון. וזהו לא ימנע טוב להולכים בתמים, שהשי"ת יאיר לו בכל רגע למי שהולך בתמים נגד השי"ת, לזה מאיר לו השי"ת פעמים מבחינת שמש שהוא רצוא ופעמים מבחינת מגן שהוא שוב. והצטרפות וחיבור הזה איתא בזוה"ק (פקודי רכד:) שהוא רזא דשמא שלים, חן וכבוד יתן ה' למהוי כלא רזא חדא:

חכמות נשים בנתה ביתה. חכמות נשים הוא מתינות וישוב הדעת שיהיה לו בכל דבר מעצור לרוחו, וזה הוא חכמה המתלבשת בבינה, וכדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ה.) ובגין דקרינן לה אם נוקבא גבורה ודינא מנה נפיק, וזה דאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ט:) און בן פלת אשתו הצילתו היינו דעה זו שהיה בו שיהיה מתון וישוב הדעת בענינו למה לו לצאת למלחמה וכדאיתא בגמ' (יבמות ס"ה:) איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש שלא תרצה לכנוס באחריות סכנה, וזה דאיתא בגמ' (נדה מ"ה:) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש ובינה הוא כח המצמצם כדאיתא בזה"ק (בא מ"ב:) וזה הוא בנתה ביתה היינו קנין קבוע בקדושה, ואולת בידיה תהרסנו, אולת, שירצה להתגאה ויצא ללחום וירצה להתגבר בכל דבר ולא יחשוב דרכיו אם יש בכוחו להגביר וכמו שכתיב (משלי י"ד,ג') בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, היינו שהוא היפך מהחכם שהחכם שומר נפשו ופיו ולשונו.

נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. והוא, כי הד"ת אינם מקבלים שום טומאה, כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, ויזכור האדם שאם ירצה שהשי"ת יסכים על כל פעולותיו אזי יכניס כל פעולותיו לד"ת, שזה הוא מכוון מהשי"ת, כשיאונה לאדם איזה פעולה אזי יזכור שלא יקח הדבר כאשר הוא, אך יכניסה בד"ת, שמזה יבין באיזה ד"ת יעסוק שיש להם שייכות לענינו זה. וע"ז אמר שלמה המלך בספרו (משלי י״ד:ג׳) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. היינו שהאויל סובר שכל אשר יאונה תחת ידו יש לו תפיסה בהם, ואינו מביט אל פנימיות הדברים. ושפתי חכמים תשמורם, שהם מבינים מכל הענינים ד"ת, שהשי"ת חפץ עתה בהם. ואם יעסוק בד"ת אזי ישכיל להבין החילוק שבין דבר נצחיי למה שהוא רק לפי שעה: