Chasidut על משלי 16:10

ולעומת זה הם אלו שני השבטים יהודה ויוסף. יוסף הוא ברזא דיסוד המחבר כל בשמים ובארץ, דא צדיק דאחיד בשמיא ובארעא, והיה מסלק את עצמו מכל ספק, וכל דרכו והליכותיו לא היו רק באור, והיה מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל פרט ומעשה. ויהודה כולו על שם ה' נקרא, שנמצא בשמו כל השם יקו"ק, והוא נקרא צור לבבי כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) והוא מרמז על עומק לבן של ישראל שדבוק בתמידות בהשי"ת בלי שום הפסק. ואות ד' שבשמו מורה על שאין לו שום כח בפני עצמו, כענין דכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח. שמפני שהוא דבוק בהשי"ת בשלימות, לזה נראה על הגוון שהוא מלא מומין וחסרונות, עד שנדמה שאין לו שום חיים בעולם, והוא מפני שמכניס את עצמו בספיקות בבטחונו בהשי"ת שלא יגיעהו שום היזק בעולם, מאחר שמצדו בשעה שדעתו מיושבת עליו הוא שומר את עצמו לבל יעשה שום דבר שלא יחפוץ בו השי"ת. וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה הבא משבטו שאמר על עצמו (תהילים י״ז:ד׳) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, וא"כ מהיכן ירחש בלבו חשק לעבור על רצונו ית' ח"ו. מאי משמע, שכל פעולותיו הם ברצון השי"ת, ואף הפעולה הנראה לעין שלא ברצון השי"ת הוא רק למראה עיני אדם, אבל בעומק הוא ברצון השי"ת. וזה הבטחון יש לו ליהודה תמיד, לזה הוא נכנס בספיקות על זה הסמך שבטח יברר אותו השי"ת לטוב, מאחר שלבו נקי מכל רע עד שלא יבא בלבו שום חשק לעשות מה שלא ירצה בה השי"ת. אמנם הבטחון הזה הוא רק כשזורח בו מדת יוסף הצדיק המאירה, אזי בטחונו חזק בישועת השי"ת. שמאחר שמצדו התברר כפי כחו עד המקום שידו מגעת, לזה על המקום שאין בכחו לברר את עצמו יוכל לומר לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, שלא נתן בי כח גדול שאז הייתי מברר את עצמי עוד יותר^קהעיין בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות כא: כי כאשר מצמצם אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, אזי כשמגיע למקום שאין ידו מגעת, שם יש תקיפות גדול לומר, לך לאומן שעשני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ובגמ' רמזו זאת באמרם על אליהו הנביא שהוא מזרע יוסף הצדיק. לעיל פרשת לך אות מז ד"ה וכן.. או אם עכ"פ נמצא אתו מדת בנימין הצדיק, גם אז יש בו תקיפות להשען ולבטוח בה' שיברר אותו במקום שאין ידו מגעת, אך מעט הוא, שאז הוא האור שבו רק נוצץ, כענין דכתיב (וישב לח) ויט עד איש עדלמי, אחר שנעלם מהם יוסף הצדיק. עדולם מורה שהאור הוא רק נוצץ, כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדולם יבא כבוד ישראל. וכתרגומו דקרא (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, ויהא בעדנא ההוא לא יהא נהורא אלהן עדי וגליד, שזה מרמז על קטנות האור, מ"מ עוד נראה אור^קוכמפורש ברד"ק שם (זכריה י״ד:ו׳): והיה ביום ההוא, ביום שזכר שיהיה בו האות יהיה זה הענין שלא יהיה אור יקרות וקפאון ופי' על דרך משל, שלא יהיה אור היום ההוא בהיר והוא אור יקרות כמו וירח יקר הולך, ולא אור קפאון והוא קפוא ועבה שהוא כמו חשך, ופי' שלא יהיה היום ההוא כלו לא כאור ולא כחשך וכו' כי שתיהם יהיו בו. וכן אמר אחריו לא יום ולא לילה, ויונתן תרגם, לא יהא נהורא אלהין עדי וגליד. ועיין לעיל פ' וישב אות לט., לזה כאשר רק יצא דבר מפני יהודה לשלוח על ידו את בנימין ואמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אף שנראה לעון פלילי, מ"מ לא השיבו ריקם ושלח את בנימין, רק גם זאת עשה והשיאם עצה זאת עשו וגו' כדכתיב (מקץ מג). והענין בזה הוא, שאבינו יעקב אמר, מאחר שמפי יהודה יצא זאת א"כ אין להרהר אחריו בטח חפץ בזה השי"ת, אף שנראה לעין אדם לאשמה, אבל בעומק הוא מלא טובה ונחת רוח להשי"ת. והוא כענין דכתיב (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, שאף שנראה כשגגה היוצאה מלפני השליט, יעזור לו השי"ת שיגמר לטוב ולא יטה מקו המשפט. אמנם כ"ז הוא רק כשנמצא אתו יוסף הצדיק שזורחים בו אור, אבל כשנעלם ממנו גם יוסף גם בנימין אזי אין בו תקיפות כלל להתחזק ולבטוח בה'^קזמבואר לעיל פרשת מקץ אות לט.:

ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. הענין בזה, דאיתא בזוה"ק (חיי קכה.) שדוד מלכא אתחבר באבהן. והוא שבחינת מלך הוא שמכוון לרצון השי"ת אף בפעלו שלא מדעת, כדכתיב (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. קסם מורה על דבר שהוא בלא דעת וחשבון^קעטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בלק ד"ה כי לא: וקסם הוא להיפך דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו.. וכן כוון יעקב אבינו לרצון השי"ת בזה ששלח עתה את יוסף, ואף כי לא ידע מה יצמח מזה. ויעקב אבינו עשה זאת, מפני שראה ביוסף שיצרך להתברר מפני שהביא דבה רעה על אחיו לפני אביו, אכן שלא ידע עומק הבירור איך יפול דבר הבירור, לזאת אמר אליו לכ"ה היינו לך לעצמך, ויעקב אבינו הסתלק מזה בכדי שיוכל לברר את עצמו, כי אם היה אומר ליוסף רק לשון שליחות בלבד אזי לא היה מקום עוד שיברר את עצמו עי"ז השליחות, שמאחר שהיה נחשב בזה לשליח מצוה ושלוחי מצוה אינן נזוקין, לזה אמר אליו לכה שילך מדעת עצמו, ובזה יברר את עצמו אם הוא זך ונקי לגמרי אזי לא יאונה לו שום רע, ואם יצרך להתברר אזי יצרך לסבול וה' יעשה הטוב בעיניו: