מדרש על משלי 16:10

כי אתא רב דימי אמר י״ח קללות קלל ישעיה הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה (ישעיה ג ה) ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. י״ח קללות מאי ניהו דכתיב (שם) כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם. משען אלו בעלי מקרא. משענה אלו בעלי משנה כגון ר׳ יהודה בן בתירא וחבריו פליגי בה רב פפא ורבנן חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה. כל משען לחם אלו בעלי גמרא שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. כל משען מים אלו בעלי אגדות שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. גבור זה בעל שמועות. איש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו. נביא כמשמעו. קוסם. זה מלך שנאמר (משלי טז י) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעול פיו. זקן זה שראוי לישב בישיבה. שר חמשים אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשים שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. דבר אחד שר חמשים כדר׳ אבהו דאמר ר׳ אבהו מכאן שאין מעמידים מתורגמין על הצבור פחות מנ׳ שנה. נשוא פנים זה שנושאים פנים לדורו בעבורו למעלה כגון ר׳ חנינא בן דוסא למטה כגון ר׳ אבהו בי קיסר. יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו, חרשים זה שנעשו הכל לפניו כחרשים בשעה שפותח בדברי תורה. ונבון זה המבין דבר מתוך דבר. לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנו בלחש. ונתתי נערים שריהם א״ר אלעזר אלו בני אדם שמנוערים מן המצות. ותעלולים ימשלו בם אמר רב אחא בר יעקב אלו תעלי בני תעלי. ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנהר וגו׳ מאי ירהבו הנהר כזקן יבואו בני אדם שמנוערים מן המצות וירהבו במי שמלא מצות כרמון. מאי והנקלה בנכבד יבואו מי שחמורות דומות להם כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליהם כחמורות:

פס'. וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. כענין שנאמר (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך. וי״א וקסמים ממש. אמרו סימן זה יש לנו אם לא ימאן מלבוא אצלינו הרי אנו מצליחין ואם לאו אין לנו הצלחה. ונשב אל ארצנו. וכן עשו:

מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, מְעוֹלֶפֶת כֹּחָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִיא קָשָׁה כַּסַּפִּיר הַזֶּה. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר אִי תֵימַר שֶׁהַסַּפִּיר הַזֶּה רַךְ הוּא, בּוֹא וּרְאֵה מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵבִיא סַפִּיר אֶחָד בְּרוֹמִי לְמָכְרוֹ, אָמַר הַלּוֹקֵחַ עַל מְנָת לִבְדֹּק אוֹתוֹ נַבְחִין אוֹתוֹ לִשְׁבֹּר מִמֶּנּוּ חֲתִיכָה קְטַנָּה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן, הִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נִבְקַע הַסַּדָּן וְנֶחְלַק הַפַּטִּישׁ וְהַסַּפִּיר בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא חָסַר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אִם נִתְעַלֵּף אָדָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה וַהֲלָכָה, סוֹף שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם קֶסֶם. וְרַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה קֶסֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה, סוֹף שֶׁהוּא נַעֲשָׂה בָהֶם מֶלֶךְ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (משלי טז, י): קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲתוֹי חַמָּרַיָּיא גַּבֵּי אֲבוּי לְמִזְבַּן עִבּוּר מִן קִרְיָיתָא הִמוֹנַיָא, יָתֵיב גַּבֵּי תַּנּוּרָא, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל, עַד דַּאֲכֵיל כָּל אַצְוָותָא, אָמְרִין וַוי חֵיוָוא בִּישָׁא שָׁרְיָא בְּמֵיעָנֵי דְּהָדֵין, דּוֹמֶה שֶׁזֶּה מֵבִיא רְעָבוֹן לָעוֹלָם, שְׁמַע קָלְהוֹן, מִדִּנְפַקּוּן לְמִזְבַּן טֻעֲנֵיהוֹן, נְסַב חֲמָרֵיהוֹן וַאֲסִיקוֹן לְאִגְּרָא. אֲתוֹן תְּבַעוּן חֲמָרֵיהוֹן וְלֹא אַשְׁכְּחוּן יַתְהוֹן, תָּלוֹן עֵינֵיהוֹן וַחֲמוֹן יַתְהוֹן יְהִיבִין בְּאִגְרָא, אֲזִילוּ גַבֵּי אֲבוּי תְּנוֹן לֵיהּ עוֹבָדָא. אֲמַר לוֹן דִּלְמָא מִלָּה בִּישָׁא אַשְׁמַעְתּוּנֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ לָא מָרֵי אֶלָּא כֵּן וְכֵן הֲוָה עוֹבָדָא, אֲמַר לוֹן וְלָמָּה הִכְנַסְתֶּם בּוֹ עַיִן רָעָה וְצָרָה, אִיפְשָׁר דְּמִן דִּדְכוֹן הֲוָה אָכֵיל, אוֹ עֲלֵיכוֹן אִינוּן מְזוֹנוֹי, לָא, הַהוּא דְּבָרְיֵיהּ בְּרָא לֵיהּ מְזוֹנֵי, אַף עַל פִּי כֵן, אֲזִילוּ וְאִמְרוּן לֵיהּ מִן שְׁמִי וְהוּא מַחֵית לְכוֹן. הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, מִן מַסְּקָן לְהוֹן הֲוָה מַסֵּיק לְהוֹן חַד חַד, מִן נָחֵית לְהוֹן הֲוָה מָחֵית לְהוֹן תְּרֵי תְּרֵי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. בֶּן בַּיִת אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָיָה לָמוּד לִהְיוֹת נוֹטֵל קֻפָּה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַנַּחְתּוֹם, אֲמַר לֵיהּ כָּל הָדֵין חֵילָא טָבָא אִית בָּךְ וְלֵית אַתְּ עָסֵיק בְּאוֹרַיְתָא, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה הִתְחִיל לִהְיוֹת נוֹטֵל שֶׁל שְׁלשִׁים, שֶׁל עֶשְׂרִים, שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁל שְׁמוֹנָה סְאִים, כֵּיוָן דִּגְמַר סִפְרָא, אֲפִלּוּ קֻפָּה שֶׁל סְאָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל, וְאִית דְּאַמְרֵי אֲפִלּוּ סַבְנֵיהּ לָא הֲוָה יָכוֹל לְמִסְבַּל, אֶלָּא אָחֳרָנִין מַעְבְּרִין לֵיהּ מֵעִלָּווֹי, דְּהוּא לֹא הָיָה יָכוֹל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.