Chasidut על משלי 16:31

ועוד טעם לסמיכתן על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, א') בפסוק (משלי ט"ז, ל"א) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, וזה לשונם: רבי מאיר אזיל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש וכו' עד אמרו לו רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מה טעם בדרך צדקה תמצא ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו (בראשית י"ח, י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה וכו' עד כאן. והנה אין לך צדקה גדולה יותר ממה שעשה כאן בשרה שפיזר ממון רב עבורה וטרח ויגע לעשות צדקה עמה לקוברה בארץ המקודשה, וגם משפט עשה שנשפט עם עם הארץ לבטל תקנתם שתקנו שלא לקבור בתוכם מעיירות אחרות כנאמר, ונתקיים בו במיתת שרה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וסמך לזה ואברהם זקן בא בימים שעל ידי זה זכה לזקנה כדבר האמור.

מדרש (ב"ר פנ"ט א') ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). כתיב (משלי טז לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והענין פלאי לא נודע כוונתו. ונ"ל דהמדרש בא לתרץ מאי דקשה האיך שייכת ראש הפסוק לסופו מה לו להשמיענו כשאברהם זקן היה אז בירכו ד' בכל, לא היה לו להשמיענו רק שהשי"ת קיים הבטחתו ובירך את אברהם בכל הטוב. והנראה דהנה כתבו תלמידי הבעש"ט על פי דברי הר"י ז"ל שהודיע לנו שהי"ג מדות שאמר מיכה (ז יח) מי אל כמוך, המה מכוונות נגד הי"ג מדות שבתורה אל רחום וחנון (שמות לד ו). והנה הי"ג מדות שבמיכה (ז יח) הם עליונים יותר כנודע, והי"ג מדות שבתורה הם המאירים לזעיר אנפין, (וידוע דמזעיר אנפין ואילך נקראים המדות ימים, בסוד ששת ימי הבנין, והוא בחינת "זמן בגימטריא "מה "בן, ולמעלה מזה הוא בחינת "זקן, אשר הוא בחינת המדות העליונות). והנה כתבו תלמידי הבעש"ט דבמדות עליונות שבמיכה, המדה השישית "כי "חפץ "חסד "הוא, מה שאין כן בי"ג מדות שבתורה המדה הששית "ורב "חסד, וגם אות "חסד סתם, וכתבו להתבונן החילוף הוא בדמיון, ויש לך אדם שמתחסד עם חבירו, כשרואה שחבירו מצטרך לאיזה דבר הנחסר לו, הוא מתחסד עמו ונותן לו המצטרך לו, אבל לא ירדוף לבקש איזה איש שיהיה חפץ לקבל חסד, לזאת הבחינה יקרא במדות עליונות אשר שגבה מעלתם מאד כי חפץ הוא, רודף אחר החסד למצוא כלי מוכן לקבל החסד, (וכשיגיע השפעה הזאת ממדות עליונות על ידי הצינורות המשפיעים לזעיר אנפין, נקרא המדה "ורב "חסד, נ"ל והבן הדבר). והנה האדם העושה "חסד סתם כנ"ל, מעורר מדת "החסד שבזעיר אנפין להתחסד עמו אם יהיה כלי מוכשר לקבל, מה שאין כן כשהאדם הוא רודף אחר החסד, כמו שהיה אברהם אבינו שהיה מצטער ורודף אחר האורחים להתחסד עמם, הנה פועל להאיר מדת "חפץ "חסד לזעיר אנפין, אז רודפין מן השמים גם כן אחריו להמציא לו כל טוב מבלי חסרון בין ראוי' וכו'. והנה זה הנאמר בתורה "ואברהם (היה פועל במעשיו, אשר) זקן (היינו המדות העליונות מבחינת עתיק), בא בימים (היינו בזעיר אנפין הנקראים ימים, על כן) וי"י ברך את אברהם בכל מילי מיטב מבלי שום חוסר, כי חפץ חסד נשפע לו. וז"ש המדרש לפרש הדבר כתיב עטרת תפארת, (רצ"ל עטרת וכתר של תפארת, היינו הזעיר אנפין שנקרא תפארת, היא בחינת) שיבה (היינו בחינת הזקן העליון, והאיך יפעול האדם זה להמציא השיבה להיות עטרת של תפארת, להשפיע לו מבלי חוסר מבחינת חפץ חסד, אזי אמר) בדרך צדקה תמצא, (כי יש צדקה בחינת חסד סתם, ויש בחינת צדקה רודף אחר הצדקה, ואז ימציא בחינת חפץ חסד), הבן הדבר:

א"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו' צריך אתה להפריש בין האב לבן וכו'. היינו שלעין אין הכרת שום חילוק והבדל בין התפלה שלי שהיא ברורה וזכה מנגיעה, לבין תפלה שהיא בנגיעה, ויאמרו בני אדם שאף בתפלתי היתה איזו נגיעה מצדי, לזה לא פעלה ולא נעניתי עליה, מפני שהייתי חבוש וכפוף תחת הנגיעה. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה (משלי כ׳:כ״ט) והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה שערות מרמזים על מותרות שאדם מתאוה ממה שהוא חוצה לו, כמו שהשערות הם חוץ לגוף, וכדאיתא באדרא רבא קדישא (נשא קלד.) שערי דנפקי ממותרי מוחא. וכן איתא שם באדרא רבא קדישא (נשא קלב.) דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא לתתא (ועיין בעץ החיים שער י"ג פרק י"א להאר"י הק' ז"ל)^קטוהסבר בעניין השערות שנקראו מותרות עיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת נשא (קכז:) ד"ה תאני עיי"ש.. והשי"ת עשה את האדם בצלמו, שלא יתעצב ויתעקש לבקש לעצמו יותר מלחבירו, כי עיקר החיים הוא מיעקב אבינו, והוא היה אוהב כל ישראל בשוה, וכאן בהתפלל אברהם על הסדומים והפציר בתפלה שנראה לעין כעקשות, עד שאמרו במדרש רבה (וירא מט) שהכין את עצמו לשלשה דברים ואחת מהן היא מלחמה, וזה הוא שאמר שאין ניכר שום חילוק בינו לבין אחר והוא ששערותיו שחורות. אמנם כ"ז הוא קודם שיש לאדם השלמה, אז מרמזין השערות על צמצום, שיצמצם את עצמו להתגבר על תאותיו, ובפנימיות מרמזין השערות על מניעת וצמצום השפעה מצד המקבל. והוא כי בכל כלי השפעה יש בהם שערות, במוח ובזקן, שזה מרמז שנשאר עוד שפע בהמשפיע, רק המניעה היא מצד המקבל שאין בכחו לקבל השפע באורח מישור רק מלבוש ההיפך, שעל הלבוש נראה זאת ח"ו כקמצנות, וכמו אב הרודה את בנו להדריכו בדרך טובים ומלמד אותו איזו חכמה נפלאה, ואין בכחו לקבלה ולהבינה עד שאביו מיסרו בשוטים ובעקרבים, ולעין נראה זאת כאכזריות חמה מהאב, אבל האמת הוא רק מנדיבתו ואהבתו שיש לו לבנו ורוצה בטובת בנו שייטב לו כל הימים, לזה כדאי הוא לו אף להכותו עד שיבין החכמה. וכן ראה הנביא בשפע הנבואה, ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳), והוא שבאמת השי"ת מצדו מלא אהבה ונדבת חסד להשפיע כל הטובות לישראל, רק המניעה הוא מצד המקבל, לזה נראה לעין לבוש ההיפך. וכן ימי הגלות, שלעין נראה שסובלים מזה מאד, אבל בעומק נבנו מזה כל הטובות, לכן נראה בעוה"ז לבוש ההיפך. וכדאיתא (פסחים דף פז:) צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן^קטזנתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לקמן פ' תולדות אות מט ד"ה לתת לך, פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ, פ' ויחי אות מט.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (שם) שהשי"ת אמר לאברהם דיו לעבד להיות כרבו, היינו כמו שהשי"ת נשאר תמיד עומק עמוק מה שאין בכח הברואים לקבל ולהבין, עד שנראה לעין לבוש ההיפך, אם כן מה איכפת לך אם לא יבינו בני אדם עומק כונתך ויחשבו עליך ההיפך, דיו לעבד להיות כרבו^קיזכל העניין כאן מבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות ו עיי"ש.: