Chasidut על משלי 16:4

ועשה בצלאל וגו' אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש. מלת לדעת הנאמר כאן לכאורה מיותר והיה די בלעדו. והנראה, כי נודע מאמר הכתוב (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו וגו' וכל מה שברא לכבודו ברא. ומזה יש לאדם לדעת, אם המצא תמצא בו איזה מעלה מה שחננו המקום ברוך הוא יתר מחביריו כמו הרנה בקול נאה או החכמה המפוארה ושאר המעלות, שחלילה לו להשתמש בהם לצורך הנאתו וכבודו להתפאר בהם בפני הבריות ולהתגאות בזה מה שנמצא בידו ואין כן בזולתו, כי מה מעלה הוא אם עושה בה דבר שאינו לשמו יתברך, הרי כל דברי עולם הזה הבל ותהו אפס ואין ומי שיש לו קצת מוח ושכל בקדקדו יודע כמה מבוזה ושפל ונמאס כל מחמדי עולם הזה ושטותיו, אפילו מן המובחר שבמובחריו כמו האכילה ושארי התענוגים שהגוף נהנה מהן ואי אפשר לו בלעדן כלל, ומכל שכן הכבוד והתפארת בעיני הבריות שהם דבר שחוץ לגוף כמה נמאס הוא בעיניהם, כי אין לך דבר יפה ומעולה ערב ונעים ומתוק נאהב ונחשק ונחמד ושוקקה בעולם כי אם עבודת שמו יתברך שהוא תכלית הטוב והשלימות והוא תכלית כל תוחלת וקץ כל תקוה, והשאר הכל הבל הבלים. ונמצא איך ידמה לו שיש לו איזה מעלה אם משתמש בה לדבר פחיתות ונבזה כזה, ומה יועיל לו אם ישיג כל שבח בני אדם או אם יקל בעיניהם, אחרי שאין בידם להוסיף לו אף שרוך נעל אחד ממה שגזר עליו הבורא ולא לגרוע ממנו דבר בזה כידוע.

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ד' אלהיך בידך ושבית שביו וגו'.
כתיב (תהילים קמ״ז:א׳-ב׳) הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס. איתא בש"ס (פסחים קיז.) בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים וכו' גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. ביאר זה, כי שם מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שחפץ בעבודת האדם, כי שם, ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה שהוא כמו שאומרים בלשון אשכנ"ז (די שולד פון השי"ת), היינו שהציב השי"ת בזה העולם שהאדם ידרוש תמיד ויבקש אחר רצונו ית' וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך, היינו שכל כמה שהאדם ידרוש לראות אורו של השי"ת, כן ממציא לו השי"ת את אורו, זה מורה שם, וכן שמו בגמטריא רצון. ושבח הוא מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), היינו מאחר שרצונו של השי"ת שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם תמיד להעמיק בכל מיני לבושים שנמצא בזה העולם ולראות בהם אור רצונו ית'. כי באמת לקבל אור בהיר בלי לבוש זאת אין ביכולת ביד הבריאה לקבל, וכדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא [מחמת שהיה אור בהיר בלי לבוש] מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא לאתלבשא דא בדא. היינו שהלביש השי"ת את אורו בלבושים, כדי שיהיה ביד הבריאה לקבלו. ובאם יתן אדם הויה וכח להלבוש עצמו ולא יכיר הפנימיות הנמצא בו, אז נקרא זה הלבוש עבודה זרה ממש, כי זה ענין עבודה זרה שנותן כח ללבושים ואינו מכיר הפנימיות והאור הנמצא בלבושים, ואף שבאמת מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, וכדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה, כי כבודו של השי"ת עולה מהרשע ג"כ, וכדאיתא במדרש (רבה שמות ז) כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים שנאמר וכו'. ואף בהלבושים היותר רחוקים שנקראו עבודה זרה ממש ג"כ איתא במדרש (תהלים מזמור לא) על הפסוק יבושו כל עובדי פסל, עתידה עבודה זרה שתטפח לפני עובדיה ותאמר למי עבדתם ולמי השתחויתם לעץ ואבן, נמצא שגם מעבודה זרה ממש ג"כ מגיע כבוד לו ית', אך כל זה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם הציב לו השי"ת שיכיר בכל מיני לבושים ויראה שלא יתן הויה להלבוש בפני עצמו, רק לראות האור הנגנז והנלבש בו. וזה מורה מלת ושבח שהוא מלשון עמקות, היינו מאחר שרצונו של השי"ת הוא, שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם להעמיק בכל מיני לבושים ולראות את הטוב הנמצא בהלבוש. זמרה אלהינו כי נעים. מלת נעים, ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהוא מלשון, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) והוא מאחר שאורו של השי"ת נעלם, ממילא מחויב האדם להעמיק ולראות את אורו הנמצא בזה העולם. בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הלשון הוא המתקת דוד המלך ע"ה ותיקון סופרים, שבאמת צריך להיות יפזר, והיינו, כי מזה הפיזור שאנו מפוזרים בין האומות הוא עיקר בנין ירושלים, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז.) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבין האומות שיתוספו עליהם גרים, כי באמת עיקר קיום האומות הוא מזה שנמצא נקודה טובה אצלם, שזה הוא הכח המחיה אותם והמקיימם, וכשישראל הם אצלם בגלות ומקבלים מהם זאת הנקודה הטובה, אז אח"כ נשארו האומות כמצולה שאין בה דגים שזה מורה שנשארו בלא שום חיים, נמצא שמזה הפיזור שישראל מפוזרים ביניהם ומלקטים מהם הטובות הנמצאים אצלם, נעשה מזה עיקר בנין ירושלים. וזה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, שמזה הפיזור עוסק תמיד השי"ת בבנין ירושלים. וזה, כי תצא למלחמה על איביך, כי ענין מלחמה הוא במקום שאחד מגביר על חבירו, וכן נקרא בזוה"ק (עקב ער"ב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות, ולזה נקרא בזוה"ק שעת סעודה שעת קרבא. וזה כי תצא למלחמה על איביך ושבית שביו, שבאם ישראל יתגברו על האומות מקבלים כל הטוב הנמצא אצלם, וכשהטוב הוא אצלם הוא בשביה, ורק אם ישראל יתגברו עליהם ויקבלו מהם כל הטובות הנמצאים אצלם, אז הם ישארו לגמרי בלא חיים וכל הטובות נכללו ונטבעו בתוך ישראל:

והנה מדתו של יצחק אע"ה, לפי שהיה תמיד עוסק להאיר לתוך החשך, וכל מקום שהיה יותר בהסתר נכנס לבררו ע"י עבודתו, כי כל מה שמכוסה במכסה חשך יותר גדול, בזה נמצא אור יותר כשיתברר. ולכן כתיב, ויאהב יצחק את עשו, כיון שהוא היה בחשך, לכן אמר יצחק, בודאי נמצא בו אור גדול. כמו זית שהוא מר וקשה לשכחה, ושמן שיוצא ממנו הוא מלא אור וחכמה ומשיב את הלמוד, כדאיתא בש"ס (הוריות יג:) אמר ר' יוחנן כשם שהזית משכח את הלמוד של ע' שנה כך שמן זית משיב את הלמוד של ע' שנה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין חמי אספקלריא דנהרא. ולכן כתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות, שהיה דרכו לברר אף במקום החושך. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה וכו' כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳) כי מדתו היה להפוך מחשך לאור. ולכן לא נאמר בו לשון תפלה רק ויעתר, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) שמהפך מדת הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזש"ה (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וגו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי העובד את השי"ת נכנס בכל מיני הסתרות להוציא יקר מזולל ואינו מביט לטובת נפשו כלל. וזה שנאמר בביאת רבקה ליצחק (חיי כד) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי. שאז קבל אור ממקום גבוה מאד, בעת שלקח את רבקה מארם והוציאה מחשך לאור. וזה היה כונת יצחק שרצה לברך את עשו, וכדאיתא בזוה"ק (שם קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי ציד"ה בה"א כיון דאמר לפני ה' אזדעזע כרסי יקרא דקב"ה וכו' ואמר אדוני אבי מו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב תולדות ד"ה ויהי כי) שכונה צידה בה"א הוא שמדת יצחק תהיה נצדת בברכה הזאת. שאף שמדת יצחק היה לברר כל דבר שיהיה מבורר בשעת מעשה, אכן כשרצה לברך את עשו היתה כונתו שיתאמץ עשו שישא חן בעיניו בעת הברכה, ועי"ז יסכים רצון השי"ת לברר את עשו בכלל^יבבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ב], [ג].. ובאם יסכים השי"ת על מעשי עשו אז יהיו גדולים מאד, מאחר שמתוך ההסתר יוציא יקר, שגם שם נמצא רצון השי"ת וכבוד שמים^יגמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויאהב יצחק: באמת בכל מקום שהאדם מכניס את עצמו בספיקות בעבודת הש"י ובדברים הצריכים בירור, אם יתברר לטוב אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספיקות וכו'. לפיכך יצחק כאשר ראה שעשו מכניס עצמו בדברים כאלו אמר אם יתברר זה יהיה גדול מיעקב, אך הש"י העיד עליו אח"כ שלא היתה כוונתו לשם שמים. לקמן פרשה זו אות לג, לד, לו, לח.. וזה צידה בה"א, רומז על ה"א תתאה, שהוא מלכות שמים דלית לה עיינין בסוד עולמתא שפירתא דלית לה עיינין בזוה"ק (משפטים צה.). ויצחק היה רוצה לגלות לו את הקץ, היינו לראות שהכל הוא מהשי"ת, וממילא יוכל להגיע תיקון לכל דבר. שבאמת מצד השי"ת נברא הכל לתכלית הטוב, כדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ורק שהרשע בעצמו אין לו חלק בזה, שעושה מעשה אצטבע וקוף בעלמא, שהוא מצדו חפץ להרע. ולכן ילך לאבדון ולא ישאר לו שום חלק בהכבוד שמים שנתהווה ממנו כמו המן ופרעה^ידעניין זה נתבאר בהרחבה גדולה בספרי רבוה"ק עיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכז: היינו אף שהש"י עושה שליחותו ע"י הכל ואפילו ע"י עוברי רצונו כעשו הרשע, בכל זאת הוא עצמו אינו רואה איך נעשה על ידו שליחות הש"י, וזהו שאינו רואה גאות ה', אף מה שנעשה על ידו, וכמו שמצינו שנתגדל שם שמים ע"י פרעה כדאיתא במכילתא (פ' ח) מי כמכה באלים ה' אמר פרעה. וכן ע"י המן בשעתו כדאיתא במס' מגילה (י:) והיה לה' לשם אלו ימי פורים, לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגלה, והם בעצמם אין להם שום חלק בהכבוד שמים שנתגדל ונתרבה על ידם. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה, פ' ויצא ד"ה ושבית, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה למען [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום [ב], פורים ד"ה ר' יוחנן, פ' במדבר ד"ה וידבר [ד], חג השבועות ד"ה בשעה [ד], לעיל פ' לך אות י ד"ה ומה שהשי"ת.. אבל מצד השי"ת הכל נברא לתכלית הטוב: