Quotation_auto על משלי 16:4

ודרך המדרש צלולה אמרו ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני. מי ששומע דבריו של יהודה הוא סבור ליוסף אמר כן ואינו אומר אלא על אביו. מה נאמר לאותו זקן שיושב על האפר. ויאמר לנו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו. מה נאמר לא"א שבארץ כנען על יוסף. מה נדבר בשביל שמעון. מה נצטדק בשביל בנימין. ד"א מה נאמר לאדוני על כסף ראשון. מה נדבר על כסף שני. מה נצטדק על הגביע. ד"א מה נאמר אם נאמר. שחטאנו בכספים ובגביע. גלוי לפני הקב"ה שלא חטאנו. ואם נאמר שלא חטאנו. היאך אנו נאמנין שהרי האלהים מצא וגומר. אמר ר' לוי לאחד שהיה מלוה לעשרה בני אדם כאחד כל זמן שהיו מפוזרים אינו יכול לגבותם. נתכנסו כולם הוא מוצא ידיו לגבות. אמר רבי יצחק מצא בעל חוב לגבות חובו. בעון המכירה היינו שותפין. לשעבר לא היינו כולם מקובצים ביחד אלא וירד יהודה מאת אחיו. אבל עכשיו הרי כולנו מכונסין האלהים מצא אותו עון. ולא עון הגניבה. אמר לו יוסף אם כדבריך אחיכם זה מה חטא. א"ל יהודה כל הנתפס עם הגנב נידון עמו. וזה בעונינו נתפס ולא בעון הגביע. א"ל יוסף לא איכפת לי בדברים אלו. למי שחטאתם הוא יגבה חובו מכם שעל ידי לא יגבנו. כי אני מדת הדין אני תופש. גנב אתפש לעבד. ואתם עלו לשלום ע"כ. ולזה אמר יוסף חלילה לי מעשות זאת. כי אני איני רוצה להיות נוגש שלכם. כי זה עון פלילי כאומרו וגם רשע ליום רעה. כמו שהיו נבוכדנצר וסנחריב נוגשים של ישראל. כדכתיב הוי אשור שבט אפי. כלומר אוי לאשור אחר שהוא שבט אפי. וכן אמרו על פסוק והאלהים אנה לידו ולמה תצא זאת מלפניו ז"ש מרשעים יצא רשע הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק וכו'. וכן כתב רשב"י כי זה היה עון פלגש בגבעה שנפלו ישראל ביד בנימן. לפי שעשו עצמם נוגשים לגבות חובו של בנימין והם לא היו ראוים לכך כי אם בב"ד או בסנהדרין או השם יפרע חובו מהם. וכ"ש אם הנוגשים הם חייבים יותר מהאחרים כמו שהיו ישראל באותה שעה. ולכן אמר יוסף חלילה לי לאיש כמוני מעשות זאת להיות נוגש. הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום: