Chasidut על משלי 16:6

ונקדים עוד דהנה במדת אמת נכלל כל התורה, דוגמת שמצינו במסכת שבת בעשה דואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) דכולל כל התורה, עיין שם בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"א) בהאי דאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו שמאי, והילל גייריה א"ל כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור, עכ"ל הגמרא. ועיין שם ברש"י (ד"ה דעלך) דכל מה שבין אדם לחבירו כלול בזה, ומה שבין אדם למקום היינו רעיך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז י), זה הקב"ה שהרי עלך שנוא שיעבור חברך על דברך, אף אתה לא תעבור על דבריו של מקום, עד כאן. והנה ראיתי כתוב בשם החסיד מו"ה יוסף ז"ל זקנו של הגאון מוהר"ש אלגזי ז"ל, שזה הוא הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך, והדר מפרש מי הוא הריע אני ה', היינו רעיך וריע אביך, עד כאן דבריו. ואף אנו נאמר דבמדת אמת כלול כל התורה, שאם ירצה אדם לאחוז במדת אמת כראוי בלי שום רמיה, אם כן כלול כל מה שבין אדם לחבירו וכל התורה ויהיה ירא שמים בסתר ובגלוי, וגם ישיב אמרים אמת לשולחיו זה הקב"ה אשר שלחו על פני האדמה כמו שפירשו המפרשים, וגם השביעו קודם שנולד לבל יעבור על מצותיו כמבואר בזוהר (ח"ג י"ג ע"א) על הפסוק (ויקרא ה א) ושמעה קול אלה, עיין שם. ועל כן אמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ה' ע"ב) על הפסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, אמת זו תורה שנאמר (משלי כג כג) אמת קנה, עיין שם. והיינו משום דבאמת כלול כל התורה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל הלא כתבתי לך שלישים, היינו שלשה ספרים דהיינו ג' חלקים בחלקי תורה הקדושה במועצות ודעת, ר"ל הכל בסדר נכון וישר וראוי, ואם כן ממילא נרמז הקושיא דלמה נכתב חלק אחד כפי המנגד לדעת, עד שהוצרכו לשנות לתלמי שלא ילעוג ויתחלל שם שמים, לזה אמר להודיעך קושט אמרי אמת, דהיינו גודל יקר מדת אמת כתירץ המפרשים וכמ"ש דהוא רק להורות לנו את הדרך אשר נלך בה, ומפרש זה התועלת בהודעה זו, לזה אמר להשיב אמרים אמת לשולחך זה הקב"ה כמ"ש, ואם כן בזה כלול כל התורה דהא הוא ית' ציוה על הכל הן על מה שבין אדם לחברו והן על מה שבין אדם למקום, והבן.

במסכתא גיטין (דף ל"ט:) תנא, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא, יכול יהיה כסף גומר בה כדרך ששטר גומר, תלמוד לומר והפדה וגו' (שמות כא ח), לומר לך שטר גומר ואין הכסף גומר, אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא דהוי קאי אפתחא דבי תפילה, א"ל הלכה או אין הלכה וכו', עיין שם דתמהו מאי ענין זה למה דקאי אפתחא דבי תפלה. ועוד דקדקו ויבוארו מאליהן. ונ"ל בהקדים דכתבו המפרשים ז"ל, דכל דיני התורה יש בהם רמזים להנהגת אדם את עצמו ולידע דרך התשובה, וידוע דאיתא בספרים דשטר רומז לתורה, שהיא השטר שיש לנו ממנו ית"ש, והוא שטר שחרור כאמרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ב) אין לך בן חורין וכו'. וידוע דהחוטא מוכר את עצמו להסט"א וצריך פדיון, וכבר נדרש בזוהר (ח"ב צ"ו ע"ב) והפדה האמור באמה העברית, על פדיון מהקליפות. והנה אמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ה' ע"ב) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, מוחלין לו כל עונותיו שנאמר (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. והיינו כסף פדיון נפשו וכמו שנאמר (דניאל ד כד) וחטאך בצדקה פרוק. וכפי דברי רבי שמעון הוי הרמז דאף דהצדקה הוי פדיון מהעונש, מכל מקום לצאת לגמרי הוא על ידי התורה דוקא. והנה זה תולה אם תלמוד גדול או מעשה גדול (קידושין מ' ע"ב), ובפרט מצות שבין אדם לחבירו אם כן הוי לשמים ולבריות, אם כן מסתבר דעדיפא משאר מצוה, כמו דעבירה שבין אדם לחבירו חמורה משאר עבירות, ושייך לזה מה שכתבתי על הגליון בשו"ת הרמ"א סי' י"א, (דהנה הרמ"א רצה להוכיח דהבאת שלום דוחה הוצאת שם רע, אף דהוצאת שם רע חמורה כל כך שדוחה מחיקת השם הק'. וראייתו ממסכת סוטה (ז' ע"א) דאומרים לה בתי הרבה יין עושה וכו', ובגמרא שם (סוטה ז' ע"ב) דאומרים לפניה מעשה ראובן ויהודה שהודו ולא בושו. והנה ידוע (שבת נ"ה ע"ב) דכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו', ואיך מוציאין לעז על הצדיקים בשביל טמאה הזאת, אלא ודאי כדי שלא ימחק השם הקדוש דוחה הוצאת לעז, ואף על פי כן הבאת שלום בין איש לאשתו דוחה מחיקת השם, כמבואר במכות (דף י"א ע"א) שם נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו וכו', עיין שם. וזה לשוני שם על הגליון: ואחר הרתת והרעדה מתורתו של זקני רבינו הגדול בעל המפה ז"ל, אומר דיש לי להשיב דהא אמרינן בגמרא ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף י"ט ע"א) כל המספר אחר המת כמספר אחר האבן, ומסיק לאו למימרא דלא ידעו, אלא דידעו ולא איכפת להו. ומקשה והא האי דאשתעי מילתא בתר דמר שמואל, ונפל קניא מטללא ובזע לארנקי דמוחא, ומשני שאני צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקריה, עד כאן. אם כן לפי זה במוציא שם רע על המתים, כיון דלא איכפת להו, רק דקב"ה תבע ביקריה, אם כן לא הוי רק בין אדם למקום, לכך נדחה מפני מחיקת השם וכל שכן מפני השלום, אבל הוצאת שם רע על אדם חי דהוי בין אדם לחבירו, וגם הכתם והפגימה נשאר כל ימי חייו, אימא לך דאינו נדחה גם מפני השלום), ואם כן ידיעת הפכים בשוה, ועוד הא מדה טובה מרובה וכו' (יומא ע"ו ע"א). והנה ידוע (שבת י' ע"א) דרב המנונא הוי מאריך בצלותיה, וגם כן תולה בזה, והנה קאי אפתחא דבי תפילה, פירושו שעמד במקום אחד בפתיחות התפילות וכיון הרבה ולא מיהר להתפלל, לכך שאל לו הלכה כרבי שמעון וכו', דמעשיו מורים היפך מדרבי שמעון. ונקדים עוד הא דמשני הגמרא בב"ק (דף י"ז.) לא קשיא הא למגמר הא לאגמורי, עיין שם דיש שלשה שיטות בדבר, שיטת רש"י (ד"ה למיגמר), ושיטת ר"ת (תוס' ד"ה והאמר), ושיטת ר"ח (שם), והנה ידוע דעל הר"ח ז"ל אמרו שכל דבריו דברי קבלה, ועל פי זה מבואר כי השיב לו אנא דאמרי אין הלכה, שכבר הגיע להוראה ואין צריך רק לאגמורי, אבל רבנן דאתי ממחוזא, דהיינו תלמידים שהולכים ממקום למקום ללמוד תורה אמרו דהלכה דבדידהו תלמוד גדול, אבל בדידי מעשה גדול, והיינו כדברי הר"ח, ודו"ק.

ונחזור לענינינו לדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל, דכינויים אלו שמשותף בהן גם בני אדם, אין שמו של הקב"ה נקרא כן. והנה יש להבין איך שייך לתארו ולכנותו כלל בתארים שמשותפים בהן בני אדם אף לתואר וכינוי. ויתורץ על פי מה שפירשתי הפסוק (פרשת עקב, דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. דהנה שמעתי דבאמת אין רחמנות וחנינה וחמלה בטבעי הברואים, רק הוא השפע מרחמנות הבורא על ברואיו. ונמצא כל מה שנראה רחמנות לשום נברא, הכל הוא רחמנותו יתברך שמשפיע מרחמנותו יתברך על ברואיו, עד כאן שמעתי ונתקבל לי. ונראה לי דכן הוא בכל התוארים כמו חכמה וכדומה, על כן תקנו חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ח.) בנוסח הברכה שמברך על ראיית חכמים, שנתן מחכמתו, או שחלק מחכמתו, וק"ל. וזה יצא ללמד על כל הכלל כולו, דהוא יתברך מקור החכמה והמדע וכל הטובות, ואין זו שום דבר נוסף למהותו רק עצם אלהות, ואם כן איך יהיה זה בברואיו, רק הוא השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה מבואר הפסוקים מה ה' שואל מעמך, מעמך דייקא, כי אם ליראה שאין בו יתברך שאיננו ירא מפני כל, על כן זאת מאתך, אבל שאר כל מדות הטובות הם השפע מאתו יתברך. ועל פי זה מתורץ הקושיא הנ"ל, דבאמת אין שום נברא שותף ע"ד האמת בתוארים אלו כלל וכלל, רק מה שתמצא אפס קציהו בברואיו, אינו שלהם רק שלו יתברך, והוא בעצמו מעין רחמנותו הגדולה שמשפיע ממנו על ברואיו, כנ"ל. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. דנראה שהוא כפל ענין במילות שונות. אבל לפי מ"ש יתבאר היטב, דאמר טוב ה' לכל, וקשה הא הברואים גם כן משותפים במדת טוב, דכמה וכמה בני אדם טובים ורחמנים בטבע יש בעולם, ומטיבים עם כל לפי היכולת שבידם מצד הרחמים, לזה אמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל דרחמיו יתברך מושפע על כל מעשיו, ואם כן אף הרחמנות הנ"ל אין מתייחס להם רק לו יתברך, והבן. והנה בילקוט תהלים סימן קמ"ה ורחמיו על כל מעשיו, ר"י דסכנין בשם ר' לוי טוב ה' לכל, ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות. ועל פי זה פירשתי (בתפלה למשה תהלים כה יב) גם כן הפסוק מי זה האיש ירא ה', דה"א דהאיש, משמש במקום מן, או של, כמו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שפירוש רש"י דזה אשוריו ותהילותיו של האיש. ועל פי זה יבואר מי זה האיש, ר"ל איזה דבר הוא של האיש, לזה אמר ירא ה', אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה פירשתי גם כן מה שאמר שלמה המלך ע"ה (סוף קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. ר"ל רק זה אשר ירא, הוא כל אשר לאדם, אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך כנ"ל. ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק (ישעיה (נד טו) נ"ד ט"ו) הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. ר"ל דאמר יתברך לישראל הן זאת מה שהאדם גור יגור, דהיינו שירא מאלקים, הוא אפס מאותי, ר"ל שאין זה ממני. אבל שאר כל הדברים כמו ג' הסימנים שאמרו רז"ל (יבמות ע"ט.) שיש באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הוא משום שיש לישראל דביקות יותר להבורא יתברך מכל הברואים ושוכן ביניהם, כאמור (שמות כט מה) ושכנתי בתוך בני ישראל, על כן יש להם השפעה יותר מכל הברואים ממדותיו יתברך, וביישנים הוא שורש ענוה, כי העזות היפך הביישן, וק"ל. וזה אמרו יתברך דרק היראה הוא אפס מאותי, אבל שאר המדות טובות מי גר אתך, דהיינו הש"י השוכן אתך עליך יפול, משרה ומשפיע עליך ממדותיו, ויפול לשון השראה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה יח), והבן גם זה. ועל פי זה תפרש אמרם ז"ל במו"ק (דף כ"ז ע"ב) אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני, ולא אמר לא תרחמו עליו יותר. רק דהכי פירושו, דהלא לא יצוייר לכם רחמנות עליו יותר, רק מה שהוא ממני דהיינו השפעה מרחמנותו, ואם כן דעת לנבון נקל דלא אפשר שתרחם עליו יותר, וע"כ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא נתן הרחמנות לסיבה נודעה לו יתברך ואפס זולתו. ונחזור לענינינו לפרש הפסוק שהתחלנו, כי שמעתי לפרש הפסוק (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב. על פי שמקשין חכמי האמת איך שם הויה ב"ה מקור הרחמים כנודע הוא בהיפוך אתוין, דיו"ד קודם לה"א, והלא מוסכם בפי חכמי האמת דאותיות כסדר בדרך אבג"ד הוא רחמים, ולהיפך בדרך תשר"ק הוא דין. והשיבו דבאמת באבג"ד היו"ד קודם לה"א בצירוף, דהיינו א' וגם ב', הוא ג'. ועוד גימ"ל, הוא וא"ו. ועוד ד', הוא יו"ד, ואחר כך ה"א, והבן. והנה אמרו חז"ל במסכת שבת פרק הבונה (שבת דף ק"ד.) אתי דרדקי לבי מדרשא ואמרו מאי דלא אתמר כוותי' בימי יהושיע בן נון, אלף בית אלף בינה, ר"ל למוד תורה, ג"ד גמול דלים, עד כאן. ונמצא לפי זה מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא מקיים ומצרף אבגד, אם כן הויה אצלו כסדר והוא רחמים. מה שאין כן אם אינו עוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא עוקר אותיות אבג"ד דהא אין מקיימן, וממילא דהוי השם בהיפוך אתוון והוא דין. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אמת מארץ תצמח, היינו התורה דנקרא אמת, דכתיב (משלי כג כג) אמת קנה, וכמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ה' ע"ב) על פסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. ואמר מארץ תצמח, דלא בשמים הוא, וצדק משמים נשקף, כי העושר מלפניו והכל שלו ומידו נתנו לו, ור"ל אם עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, אז גם ה' אף שהוא בהיפוך אתוון, יתן הטוב כי אזי הוא ישר ולא הפוך ח"ו, עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר ל"ג ג') דרשעין מהפכין מדת הרחמים למדת הדין. דהיינו דר"ל דמהפכין מדת הרחמים, דהיינו שם הויה שהוא מדת הרחמים, מהפכין אותו בהיפוך אתוון, ועל ידי כן נעשה ממנו מדת הדין כנ"ל. ועל פי זה מבואר הפסוק כי ההרים ימושו וגו', דהיינו אף שזכות אבות ואמהות יתמו, רק וחסדי דייקא מאתך לא ימוש, שתעסוק בגמילות חסדים דהוא השפעה ממדת חסד שלי כאמור, וברית שלומי לא תמוט, היינו התורה שנקרא ברית כמו שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וגם נקרא שלום, כמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ח' ע"א) על פסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה פדה) דהיינו תורה דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, אז אמר מרחמך ה' דייקא, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש במה שאמרו חז"ל (ר"ה דף י"ח.) על הא דכתיב (שמואל א' ג יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, עד כאן. נ"ל הטעם משום דאמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. והנה בבני עלי לא מצאנו הגזירה רק בעסקי נפשות, וצריך לומר דעונש גרם שלא להתנהג עמהם בדרך הרחמים, ואם כן כד יעסקו בתורה וגמילות חסדים דאז יחזקו מדת הרחמים כאמור, אם כן ממילא דבטל גזירתא. ועל פי זה יתבאר הירושלמי שהתחלנו, דהן הן דברי הירושלמי לפרש קרא הנ"ל דכי ההרים ימושו כמו שפרשתי, וזהו דבריו אם ראית זכות אבות שנתמוטטה וכו', לכו והדביקו בחסד דהיינו שיעשו חסדים. וזה אמרו מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש, כמו שפירשתי דקאי על חסד שיעשו ישראל וכו', אז אמר מרחמך ה' כמ"ש והוא היעוד, אבל וחסדו מאתך וגו' לאו יעוד היא, רק ציווי לכך מביא כל הפסוק.