Chasidut על משלי 17:14

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. ובמדרש רבתי (סכ"ו סי' ד') זהו שאמר הכתוב (תהילים י״ט:ג׳) יום ליום יביע אומר, שמעתי ממורי יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, כי אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ד"ז ע"א) תחילת דינו של אדם עבור ביטול תורה שנאמר (משלי י"ז י"ד) פוטר מים ראשית מדון וכו', אפס שסובר שיוכל לפטור מהדין עבור טרדת פרנסה ביום, ובלילה שובת מטרדתו, אך דיום החורף מכריעו וכו' וליל הקיץ סותר וכו' וז"ש וכו' ודפח"ח:
(בן פורת יוסף בסופו דקכ"ז ע"ג).

הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ונקדים להבין מאמר רז"ל בשבת (דף למ"ד (שבת ל') ע"ב) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכונה, דמאי ענין עונש תכונה לזה. וגם להבין אמרם ז"ל (שם (שבת ל' ע"ב)) רבה מקמיה דפתח בשמעתא אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לבתר יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. וגם להבין מה שנאמר (במסכת סוכה דף כ"ח ע"א) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה, כל עוף הפורח עליו מיד נשרף. דהנה התייר הגדול הגאון מהר"י בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ראשון), פירש במאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט נד) זמירות היו לי חקך, עיין שם כל המאמר ותראה פלאות ושפתים ישק, ותורף הדברים דתורה היא בבחינת בתי גואי, לכך צריך ללמוד באימה וברתת, ולכך קודם רבן גמליאל הוצרכו לעמוד בתורה בחינת (ישעיה ו ב) שרפים עומדים (מגילה כ"א ע"א), ולפי זה מובן הך עובדא דרבה. ועל פי זה נראה לפרש הגמרא במסכת ברכות, כתיב (דברים ד ט) והודעתם לבניך וגו', וכתיב (דברים ד י) יום אשר עמדת וגו', מה להלן באימה וכו', עיין שם (ברכות בדף כ"ב ע"א). דהכי פירושו יום אשר עמדת דייקא בבחינת עמידה לפני ה' אלקיך דייקא, מה להלן באימה וכו', ר"ל שם בבחינת בתי גואי, והבן. ובזה מובן השבח של יונתן בן עוזיאל, כי ידוע אמרם במדרש כשעלה משה לקבל התורה הוליכו המלאכים אותו, וכשהגיע לסוף גבולו, אמר המלאך מתיירא אני לגשת להלן שלא ישרפני אשו של המלאך הגבוה ממנו, וכן כל מלאך ומלאך אמר כן, אלמא כשהעליונים נכנסים לתחום דלאו דיליה נשרפים מיד, וכשיונתן בן עוזיאל היה עוסק בתורה, אז היה בבחינת בתי גואי ממש, באופן שמי שהוא בבחינת טיסה ועיפה שמקומו בבתי בראי, אם יפרח אז עליו ויגש אצלו, ישרף דנכנס לתחום דלאו דיליה. ועיין בזוהר פרשת בראשית (זוהר ח"א מ"ו ע"ב) מה שדרש בפסוק (בראשית א כ) ישרצו המים וגו', דעוף היינו מלאך (הובא במעולפת ספירים יום א' פי' ב'), והבן זה עד כמה מגיע גודל מעלת יקר התורה. ועל פי זה יובן שמי שאין שפתותיו נוטפות מור ואין לו פחד, אם כן אינו בבחינת בתי גואי, ועוסק בתורה שהיא בבחינת בתי גואי ונכנס לתחום דלאו דיליה, אם כן תכונה כאמרם (חגיגה י"ג ע"א) יצאה אש מחשמל ושרפו. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (שמואל א' ו' (יט) י"ט) ויך ה' באנשי בית שמש דייקא, היינו שאחזו בחינת השמש והבן. ועל פי זה יובן הפסוק שהתחלנו, כי ידוע אמרם (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה עינו של יחזקאל, ואם כן כבר היו במדריגה גדולה, אך בבחינת בתי בראי, ולכך אז ישיר (שמות טו א). ומזה תבין למה על קריעת ים סוף אמרו שירה, ולא על מתן תורה שהוא יותר יקר וחשוב, וגם נשתנו סדרי בראשית כי בא ה' וכל קדושיו עמו, ושומעין את הנראה ורואין את הנשמע כהנה וכהנה פלאי פלאות, והוא קושיא עצומה לא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולפי הקדמה זו יובן בבחינת בתי גואי אין שירה, רק המשל ופחד ויראה ורעדה, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת בשלח בביאור המדרש (שמו"ר כ"ג ו') ואני אשיר עזך, בים וכו' עיין שם). וזה מאמר שלמה (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, היינו החכמות שהם בחוץ, דהיינו בבחינת בתי בראי דהיינו המשמשין להתורה, תרונה. ונחזור לענינינו, דבמתן תורה הגביהן הקב"ה למדריגת בתי גואי אשר ה' שמה והמשל ופחד עמו כתיב (איוב כה ב), וזה שאמר הכתוב אתם ראיתם את כל אשר עשיתי למצרים, היינו להשר של מצרים, דראו איך המרכבה הקדושה השפיל והכניע להמרכבה הטמאה, והיינו ראתה שפחה על הים וכו', ואם כן כבר אתם במדריגה גדולה, ושמא תאמרו מה יש עוד מדריגה גבוה מעל גבוה, לזה אמר ואשא אתכם, היינו מה שהגבהתי אתכם עד עכשיו, הוא רק על כנפי נשרים, היינו בדרך טיסה ועיפה היינו בבחינת בתי בראי, אבל עכשיו ואביא אתכם אלי דייקא, היינו לבחינת בתי גואי בחינת עמידה בלי שום תנועה. ועל פי זה יש לפרש וירא העם ויניעו ויעמדו מרחוק (שמות כ יח), ר"ל אם היו עובדים בבחינת תנועה, עדיין הם עומדים מרחוק בחינת בתי בראי, ואין זה התקרבות גמור. ועל פי זה יובן שאמר ית' למשה (דברים ג' כ"ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, (דברים ה כח) ועתה פה עמוד עמדי, היינו שישאר קיים לעולם בבחינת בתי גואי עולם העמידה כאמור שרפים עומדים, ומזה תבין אמרם (סוטה י"ג ע"ב) במשה מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, ומזה תראו אחינו בני ישראל גודל מעלת עסק התורה לשמה, וההיפך במבטלו, כי היא תחילת דינו של אדם, כמו שדרשו (קדושין (קידושין) מ' ע"ב) על פסוק (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, ואף שאמרו בברכות (דף ה'.) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, משמע שזה האחרון ונמצא הדברים סותרין זה את זה. אין כאן סתירה, דודאי ביטול תורה בכלל יפשפש במעשיו כי הוא פעולה הראשונה, אך בכל העבירות אם לא מצא אם כן אין לתלות בהם, אבל ביטול תורה אף אם לא מצא יכול לתלות בו, לפי שאין לו שיעור ומי יודע עד כמה תכבד העבודה, ודוק כי הוא הפירוש האמיתי בס"ד. ומן האמור פירש היערות דבש אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ביאור הדבר כי הבעל תשובה מה לו לשמחה והוא באימה ופחד, ועל כן אין לו מקום בבתי בראי, אך הקב"ה חותר חתירה וכו' להכניסו בבתי גואי ששם בחינת עמידה, אבל הצדיקים גמורים עובדים את ה' בשמחה בבחינת בתי בראי, ולא עביד קב"ה ניסא למגנא להכניסו לבתי גואי, והבן. ועל פי זה יש לפרש גם כן (הושע ב' ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, דהיינו בבתי גואי ששם אין מבוא כלל לאלו אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם, שם דוקא יאמר להם בני אל חי אם שבין בתשובה, כי שם דוקא הוא מקום הבעלי תשובה כנ"ל, והבן.

דהנה חטא נח היה על שלא התפלל על אנשי דורו, וכמבואר בזהר (זוהר ח"א ס"ז ע"ב) דלכך נקרא מי נח (הובא לשונו למעלה בפסוק (בראשית ז א) ויאמר ה' אל נח וגו'), וכמו שפירשתי על פי זה כי אותך ראיתי צדיק וגו', וצדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט), וכמו שהביא בילקוט הראובני בפסוק (בראשית ח יח) ויצא נח וגו' מדרש הנעלם (זוהר ח"א רנ"ד ע"ב) וז"ל: ת"ר מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות, וא"ל רבש"ע נקראת רחום (שמות לד ו), היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה רעיא שטיא, כען אמרת דא, ולא בזמנא דאמרת לך ואני הנני מביא מבול וגו' (בראשית ו יז) וכו', ואכדין דשמעית דתשתזיב את בתיבותא, לא עלה בלבך בישובא דעלמא וכו', עיין שם. והנה בעונש רבי שמעון בן יוחאי י"ב חדש הואיל ולא חס על העולם, הכי נמי לנח מדה כנגד מדה אינו חס על העולם, לא יראה העולם זה אסור במערה וזה בתיבה כנ"ל. ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא במדרש רבה (ב"ר ל"א ט') בפסוק (בראשית ו יד) קנים תעשה את התיבה, מה הקן הזה מטהר את המצורע, כך תיבתך מטהרתך. דהנה כמו שנקרא מי נח, הואיל ולא המליץ הוי כאילו הביאו, כך כיון דלא המליץ והסכים למקטרג הוי כאילו קטרג, דאם לא כן למה נקרא מי נח, וזה ברור. והנה ידוע דצרעת בא על לשון הרע, כמו שפרשו (עיין ערכין ט"ו ע"א) זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב) המוציא רע, והמקטרג כל דהוא נקרא באותו פעם בעל לשון הרע, כמו משה דנלקה בצרעת (שמות ד ו) בעת שאמר והן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ד ו), אף דלא נתכוון לקטרוג כלל. ועל פי זה יתבאר המדרש מה הקן מטהר וכו', דחטא אחד לו עם המצורע, ורמז לו השי"ת זאת כדי שיבין ויתפלל, והוא לא שם לבו להבין. וגם כן נראה על פי דברי הזהר דרמז לו שיתפלל במה שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק, דודאי לא לחנופא ליה אתי, רק שידע שיש לו כח להתפלל, ומכל שכן לפי פירושי בהפסוק הנ"ל היה לו רמז גדול והוא לא הבין וכמ"ש למעלה במקומו. ועל פי זה יתבאר דברי הילקוט כי מי נח זאת לי, וקשה לו קושית הזהר למה נקרא מי נח. ועוד קשה איך נמשך לזה שנקראו מי נח, מה דאמר אשר נשבעתי. ועל כן אמר זה שאמר הכתוב כי לכל זמן וכו', זמן היה לנח ליכנס בתיבה וזמן היה לו שיצא, דהיינו הזמן מהכניסה עד היציאה היה לו לקבל משפטו על שלא התפלל, דאלולי כך היה יוצא אחר ארבעים יום, ור"ל דלכך נקראו מי נח. ושמא תאמר אולי לא היה מועיל בתפילתו, לכך אמר כיון שאמר לו הקב"ה לצאת אז, כיון שראה שהיה עצור כל כך בהתיבה, הבין שחטא במה שלא התפלל, ולכן לא קבל לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, והיינו שהתפלל על העתיד שלא יהיה עוד מבול, ופעל שנשבע לו הקב"ה שלא יביא מבול לעולם אף אם יהיו רשעים, הכי נמי היה פועל אם היה מתפלל קודם, אם כן הוא גרם במה שלא התפלל, ולכך נקרא מי נח. וזהו כונת הפסוק כי מי נח זאת לי מטעם הנ"ל שלא התפלל, ושמא תאמר שלא היה פועל, לזה אמר אשר נשבעתי וגו', והיינו דמסיים הילקוט שנאמר כי מי נח וגו', והבן זה. והנה הגרסא האמיתי במדרש ובילקוט כך צריך לומר, זמן היה לנח לכנוס לתיבה, ועת היה לו שיצא ממנה כלשון הפסוק זמן ועת. ולדעתי יש עוד כונה עמוקה במה שדורש הפסוק לכל יש זמן וכו' על כניסת נח, ועת לכל חפץ על יציאתו מן התיבה. דהיה קשה לו בפסוק הנ"ל הכפל. ומה דמשנה מלשון הזמן לעת. ומתחלה אמר לכל דכולל הכל, ואחר כך האריך בלשונו לומר לכל חפץ תחת השמים. ועוד דמתחלה אמר לכל, דמשמע אף למה שעל השמים, ואחר כך אמר לכל חפץ תחת השמים, משמע תחת השמים. לכך מפרש להאי קרא על ענין נח בכניסתו ויציאתו, ובזה מתורץ הכל, בהקדים מ"ש היערות דבש (ח"ב דף נ"ג) לפרש (תהלים צ א-ד) (תהלים צ א) מעון אתה וגו', (תהלים צ ד) כי אלף שנים וגו'. כי אמרו (אבות פ"ה מ"ב) עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, וכמו כן מנח ועד אברהם להודיע וכו', עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. ופירשו המפרשים מפני שזכותו הגין עליהן, אבל נח לא היה כדאי להגין על דורו, רק הקב"ה במדתו האריך אף עד המבול. וקשה אם כן מנח ועד אברהם למה לן זכותיה דאברהם. ותירץ דמעת שהחלו דור המבול למרוד לא היה רק ערך אלף שנים שזהו יומו של הקב"ה, וסירכא בת יומא לא הוי סירכא. אך זה קודם המבול, אבל אחר המבול אמר הקב"ה (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לחשוב כמו יום שלי רק יום שלהם, אם כן אין כל כך ארך אפים, לכך הוצרך לזכותיה דאברהם. וזה שאמר הכתוב מעון ומחסי אתה היית לנו בדור ודור, היינו באותן דורות שמאדם עד נח, (תהלים צ ב) בטרם הרים הן האבות יולדו, (תהלים צ ג) ותאמר שובו בני אדם הראשון, כי אלף שנים בעיניך כיום, וחסד אל כל היום (תהלים נב ג), עד כאן דבריו וש"י. והנה בלשון הקודש יש שמות נרדפים, ולכל אחד יש הוראה מיוחדת, רק שדרך להשאיל מזה לזה, וגם זמן ועת הם שמות נרדפין, זמן מיוחד לזמן אשר מתנהג בו השי"ת, כאמרם (סנהדרין צ"ז ע"א) יומו של הקב"ה אלף שנה, וכאמרם במדרש (ב"ר ג' ז') שהיה סדר זמנים קודם לכן, והיינו קודם בריאת עולם הזמן שהקב"ה מנהיג בו, וכמו שהתפארה התורה הק' ואהיה אצלו שעשועים יום יום (משלי ח ל) כנודע מדרשת רז"ל (ב"ר א' א'). ועת היא המשוער בתנועת הגלגל. והנה הקב"ה נקרא כל, שהוא כולל הכל ומחיה לכל, ומקור וסיבת הכל. והיינו לכל, הקב"ה שנקרא כל, זמן וכו' כנ"ל, והשתא אתי שפיר זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שאז התנהג כפי הזמן שהקב"ה מתנהג בו ולכך האריך להם יומו, וכשכלה אז נכנס לתיבה. ועת לכל חפץ תחת השמים, דלמה שתחת השמים רק עת יש שאין מתנהג בזמן, והיינו אחר המבול שמאז אין מתנהג בזה העולם בהזמן רק בעת, והיינו ועת היה לו שיצא, דהיינו מהכניסה עד היציאה שנידון י"ב חדש היה בעת, כנ"ל נכון וברור. ועל פי דברי היערות דבש הנ"ל, נ"ל ליתן קצת טעם על מספר י"ב חדש למשפט דור המבול, דלכאורה אם נאמר כפשוטו דמשפט דור המבול היה י"ב חדש, על דרך קשה רימה וכו' (ברכות י"ח ע"ב), וכמ"ש הנזר הקודש עיין שם, קשה אם הוי כמו משפט הרשעים בגיהנם, אם כן למה הוי שנת החמה, כמ"ש רש"י על פסוק (בראשית ח יד) ובשבעה ועשרים יום יבשה הארץ (ד"ה בשבעה), הא בגיהנם לא הוי רק י"ב חדש שנת הלבנה, וכן מבואר ממנהג הקדיש. ועוד קשה דהא בארבעים יום (בראשית ז יב, ד"ה ארבעים) כתב רש"י דאין יום ראשון מן המנין, ובשנת החמה נחשב. ונ"ל דהנה איתא (סנהדרין ק"ח ע"א) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ונ"ל פירושו, על פי מה דאיתא בספר שנות אליהו בליקוטים פירש דין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), וז"ל: דין, שדנין אותו על שעבר עבירה, וחשבון הוא בשעה שעבר העבירה, באותו שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד. וזהו חשבון, שמחשבין העתים והרגעים שהיו לריק, ומענישים אותו על זה מלבד שעונשין על העבירה גופא שעשה, עכ"ל. והנה בלא תגזול (ויקרא יט יג), נכלל ממש רוב התורה, דהיינו עת שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי גוזל אותו העת מהשי"ת. והנה על ביטול תורה לחוד, י"ל דהוי ביטול עשה ולא ענשינן רק בעידן ריתחא (מנחות מ"א ע"א) אבל כשחטא באיזה לא תעשה דענשינן, אם כן נעשה עידן ריתחא וענשינן גם על ביטול תורה. והא דאמר במקום אחר (סנהדרין דף ז' ע"א) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז יד) פוטר מים וגו'. היינו בעת שנותן חשבון על כל מעשיו בבואו לדין, דאז לא שייך הא דלא ענשינן על עשה, דאז שואלין לו עסקת בתורה. מה שאין כן שיענש קודם נתינת החשבון, זה אינו אלא בעידן ריתחא. ובזה יש לפרש בהא דאיתא בגמרא (ברכות דף ה' ע"א) אם רואה אדם שיסורים כו', פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ופירש רש"י ולא מצא חטא שבשבילו ראוין יסורים הללו לבא, ולא רצה לפרש דלא מצא כלל, דאם כן נשאר קושית העולם דהניח ביטול תורה לבסוף. ואין לומר משום דלא ענשינן רק בעידן ריתחא, אם כן כשלא מצא איך תולה בביטול תורה. לכך פירש ולא מצא חטא שבשבילו וכו', ואתי שפיר הכל בס"ד. והנה גם בלא מ"ש דפירוש ביטול תורה, היינו שביטל באותו עת שחטא, גם כן אתי שפיר דברי רש"י על פי הקדמה זו דלא ענשינן רק בעידן ריתחא. אך גם זה יתכן לומר דכוונת הגמרא יתלה בביטול תורה, היינו על עת שחטא וכמ"ש. והנה לפי זה צריך לומר דרש"י לא סבירא ליה כדעת התוספת (ד"ה ענישתו), דהא דלא ענשינן אעשה היינו דוקא כעין ביטול ציצית, שאין לובש טלית בת ד' כנפות שאין חייב בציצית, רק דבעידן רותחא גם על זה ענשינן שלא הביא עצמו לידי חיוב, דאם כן הלא בתלמוד תורה מחויב תמיד, והבן. והנה אם מתגבר על יצרו ואינו עושה העבירה, אינו נענש על ביטול תורה שבעת ההוא, דהא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן הוי עוסק במצוה, ובאמת התגברות על יצרו מצוה הוא, אבל כשעשה העבירה נענש גם על ביטול תורה, א' דהיה לו לעסוק אז, ועוד דאם היה עוסק בתורה, לא היה בא לידי עבירה, כמו שאמרו (שם בברכות (ה' ע"א)) רז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יעסוק בתורה. ונחזור לענינינו, דאם אינו עוסק בתורה בשעה שאפשר לו לעסוק, או אינו עובד השי"ת בשעה שאפשר לו לעבוד, הוי גוזל אותו העת מהשי"ת. וכן האוכל והשותה בלא ברכה, אמרינן בכיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) דעליו נאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו דלה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ואמרינן שם דהוי נהנה מקדשי שמים ומעל, עיין שם. ולפי זה ראוי לתוספת חומש, והיינו דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, היינו שלא עבדו השי"ת כלל וגזלו כל העתים, והבן דהשתא אתי שפי דזה עלה על כולם, ומלבד דעשו עבירות לא עבדו כלל השי"ת. ועיין ביערות דבש ח"ב דף כ"ו ע"ב, וכ"ז ע"א מה שכתב בתוספת חומש, ועיין מה שכתבתי שם על הגליון וזה לשוני שם, (ועיין בהג"ה על השאילתות במה שתמה על הגאון המחבר בזה. והנה כאן י"ל דהוא טעות סופר ואיפכא צריך לומר, דהא קיימא לן (ב"מ נ"ג ע"ב) חומש מלבר וכמו שפסק הרמב"ם, ומלבר הוא מאתים וחמשים, רק לקמן בדף כ"ו ע"א הוא פליאה נשגבה, ודו"ק). והנה לפי זה אם חטאו אלף שנה, הרי עם תוספת חומש הוי שנים עשר מאות שנה, על כן הוי שנים עשר חדש דינם שנים עשר נגד שנים עשר, ורק זאת ראוי להיות חומש מלבר, ואם כן ראוי להיות עוד חמשים שנה, לכך היה שנה תמימה שנת החמה עונש דור המבול כמבואר ברש"י, דאם חודש הוי נגד מאה שנה שנה, וגם חודש חסר נחשב כן, אם כן ורב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), והיה ראוי להיות כולם נחשבים חסרים, דלמה יענשו יותר במה שהחודש מלא, מלבד יום הראשון שלא נחשב שאין לילה עמו כפירוש רש"י, וכן יום שנפסק, אם כן הוי שי"ן נו"ן ימים, אם כן עד שנת החמה דהוא שס"ה ימים, הוי חצי חודש נגד חמשים שנה כנ"ל, ועל פי זה מיושבים כל הקושיות שהקשתי בס"ד, והבן.