הלכה על משלי 17:14

הנה עצם גדל חיוב האדם ללמוד התורה הוא ידוע לכל, שאין לך אדם בעולם שהוא פטור מזה, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק א' מתלמוד תורה הלכה ח'): הכל חיבין בתלמוד תורה: בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בין בחור, בין זקן גדול, בין בעל אשה ובנים, אפילו עני המחזיר על הפתחים חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח'): "והגית בו יומם ולילה". והתחלת דינו של אדם לעתיד לבוא הוא על שאדם מתרשל מלקבע עתים לתורה, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין מ'.): אין תחלת דינו של אדם, אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי י"ז י"ד): "פוטר מים ראשית מדון" (הינו, על מה שפטר עצמו ממים, שמרמז על תורה, הוא ראשית המדון עליו, כי באמת הכל חיבים וכנ"ל). ואין לך רפואה להנצל מיצר הרע, אלא על ידי למוד התורה, וכמו שאמרו חז"ל (שם ל':): בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין. והיא עקר חיי הנפש, וכדכתיב (דברים ל' כ'): "כי הוא חייך וארך ימיך". וכשם שכל אדם שבעולם חס על חייו, וכל מאדו יתן עבור הצלת חייו, כך צריך להתחזק בענין להחיות נפשו הקימת, אשר היא רק על ידי למוד התורה. ואין קץ למתן שכרה, כי כל תבה שאדם לומד הוא מקים מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר"א ב'שנות אליהו' בשם הירושלמי. וכמה צריך האדם לשמח, כשזכה לקבע עתים לתורה, שעל ידי זה נתוספו לו כמה מאות מצוות בכל יום, וזה תביאהו לכף זכות לעתיד לבוא.

(אם אפשר לה להתגלע כן הוא לשון רשב"א וכן גורס ב"י ופירש להתקלקל ולהוציא דם ובס"א להתגלה בה"א והוא מלשון גילוי ובאמת שגם לשון התגלע בעי"ן פירושו לשון גילוי כמ"ש במשלי י״ז:י״ד ולפני התגלע הריב נטוש שפירש"י שקודם שתתגלה חרפתך נטוש הריב תכ"ה):

ותחלת דינו של אדם אחר המות הוא, על שנתבטל מן הלמוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין מ, ב), מדכתיב (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז א). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל, א), שחיב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין הענינים משרש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלשתן הן עקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.