Chasidut על משלי 18:21

עוד יש לפרש ואתה תצוה וגו' (שמות כז כ). בהקדים לפרש הפסוק (תהלים קפיטל ל"א פסוק כ') מה רב טובך וגו' (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו'. ונראה לפרש על פי מ"ש בשבילי אמונה (נתיב תשיעי), בענין הגן עדן במה שעמד חנוך על ענינו, והנה הפנימי שבכולן הוא לצדיקים גמורים יראים האמיתים. והנה אותן הלומדים ומקיימין שלא לשמה, יושבין ברחוק כמה מחיצות וכיתות, ושכרן במה שאף על פי כן למדו תורה וקיימו מצות אין הקב"ה מקפח, הוא במה שנהנין מרחוק על ידי מחיצות מזיו וזוהר הצדיקים האמיתים, אבל של עצמן אין להם, עיין שם. ונראה דזה הוא ההפרש בין חלק לעולם הבא (סנהדרין צ' ע"א), ובין בן עולם הבא (ברכות ד' ע"ב), והבן. והנה מהמבואר כי של אלו אינו טמון וצפון, כי הם מבחוץ, אבל של האמיתים הוא צפון וטמון, והבן. והנה הצדיקים הגמורים הם הנהנים מטובו ית' לבד, מה שאין כן אלו הן הנהנים מטובת הצדיקים, והנה משכרן של אלו יובן כמה הוא עצם השכר הצפון. והנה הצדיקים הם החוסים בצילו, וזה שאמרו מה רב טובך דייקא, דהיינו טובה אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהיינו שאינו אמת רק נגד בני אדם, והבן. והנה נקט החוסים, לפי שהבוטח האמיתי לא יעבוד עבודת החונף כמבואר בחובת הלבבות, ושער יחוד המעשה תולה בשער הבטחון, ועל פי זה תבין מה שאנחנו אומרים בתפלת שמונה עשרה ושים חלקנו עמהם דייקא, לעולם היינו להנצחי והבן, ולא נבוש היינו לישב חוץ כמ"ש שם והם מתבוששים, כי בך בטחנו, והבן. והנה ידוע דהצדיק נקרא איש, והנה הצדיק הוא הדבק בה' כמבואר שם, ומפרש מה הוא השכר של אלו, היינו תסתירם בסתר פניך היינו השראת שכינה, כי יאר ה' פניו (במדבר ו כה), פירש התרגום יזהר ה' שכינתיה לוותך, אשר הוא מרוכסי איש, היינו הדבקות של הצדיק כמ"ש המפרשים שהוא מגיזרת וירכסו את החשן (שמות כח כח). ומזה יובן מה רב טובך וגו'. ואמר לפעמים תצפנם היינו לאינם ראוים, בסוכה היינו במדור הצדיקים, כי הוא סוכה והוא החופה שכתב שם שעושין לצדיקים, כי סוכך וחופף הכל אחד והבן, מריב לשונות כי החיים והמות ביד הלשון (משלי יח כא), וכמ"ש במסכת אבות (פ"ה מ"כ) על המאמר בושת פנים לגן עדן בארוכה, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועל פי זה יש להמשיך עוד על פי מ"ש (בפרשת בראשית (א ג) ד"ה ויאמר אלקים יהי אור), לפרש הפסוק (ירמיה ח' י"ד) ונבא אל ערי המבצר. וכן בפסוק (ישעיהו נ״ד:ג׳ בהפטורת תצא עיין שם) כי ימין ושמאל תפרוצו וגו', כי באותן עירות אשר סובבים בשוק בדברים בטלים, וברוב דברים לא יחדל פשע באים לידי מריבה ולשון הרע ורכילות ושקר וליצנות והלבנת פנים וכדומה, מה שאין כן בעירות היושבים בהם הוגים ומשנים אין בה מריבה, והנה הראשונה עיר פרוצה והשנית עיר מבצר.

אמור אל הכהנים בני אהרן (ויקרא כא, א). הענין, כי יש ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה לכל אחד יש בחינות חיים וחס ושלום להיפך, כי בעולם העשיה אנו רואים שיש חיים וחס ושלום להיפך. וכמו כן בעולם היצירה שהוא הדיבור יש בחינה כשאדם מדבר דבר הבל זה נקרא היפך וכשאדם מדבר דבורים טובים בתורה ובמצות ובעבדות הבורא ברוך הוא זה הבחינה נקרא חיים. וזהו מרומז בפסוק (משלי יח, כא) החיים כו'. וזהו עיקר בעבדות ה' שישמור האדם בדיבורו. וכמו כן בעולם הבריאה שהוא המחשבה יש בחינות חיים כשאדם מחשב תמיד בעבודת ה' הבחינה הזאת נקרא חיים וחס ושלום להיפך כו'. ויש עולם למעלה מהם שהוא עולם היראה שהוא בטל במציאות שם יש גם כן בחינות חיים וחס ושלום להיפוך. והעיקר הוא הדיבור שישמור האדם עצמו בדיבורו, כי הכל תלוים בדבורים של אדם. וזהו הרמז אמור אל הכהנים כו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, כי הכל תלוים בדיבור ודו"ק:

בילקוט שמעוני פרשת ראה (ילקו"ש רמז תתע"ו) רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מי לחשוך שאמרה תורה (דברים יא כו) ברכה וקללה, (דברים יא כז) את הברכה אשר תשמעו, (דברים יא כח) והקללה אם לא תשמעו, כיוצא בדבר אתה אומר (משלי יח כא) המות והחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה, אוהב את הטובה יאכל פרי', אוהב את הרע יאכל פריה. רבי אליעזר בר' יוסי הגלילי אומר מי לחשוך שאמרה תורה (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע, כיוצא בדבר אתה אומר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מי לחשוך שאמרה תורה (משלי טז ד) כל פועל ד' למעניהו והקללה אם לא תשמעו, מצינו למידין שלא צוה יעקב את בניו אלא אחר שכלו ימיו ונטה למות, ואחר שראה כל הנסים שנעשה בו, על כן נאמר במשה (דברים א ד) אחרי הכותו את סיחון, עד כאן הילקוט. והוא פלאי. ונ"ל דהכי פירושו מי לחשוך שאמרה תורה ברכה וקללה, ר"ל דבר שאמרה תורה עליו ברכה וקללה, ומפרש את הברכה אשר תשמעו דהיינו קיום מצוה, והקללה אם לא תשמעו דהיינו עבירה, ואם כן אם הם יחד כגון דבר אחד שיש בו מצוה בחד צד ועבירה בחד צד, כגון עשה ולא תעשה, אם יש למנוע או לא, דהעשה דוחה לא תעשה. והנה נראה דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי סובר כאבא שאול ביבמות דף ל"ט ע"ב, ובדף (יבמות) ק"ט ע"א דאף ביבום דמפורש בתורה, אף על פי כן אם נושא לשם נוי כו', קרוב להיות הולד ממזר. ועיין בתוספת (ד"ה) והרא"ש שם (יבמות) דף ל"ט (ע"ב) דפסקו כאבא שאול, וכל שכן בשאר עשה דדוחה לא תעשה אם אין כונתו להמצוה דאסור. ונראה דאף רבנן דפליגו עליה דאבא שאול ביבום, מודו כאן, דשם הטעם דכתיב (דברים כה ה) יבמה יבוא עליה מכל מקום, כמו שמפורש בדברי חכמים (יבמות ל"ט ע"ב), וכאן לא שייך זה. ולפי זה בענין כזה תולה בחפץ ורצון וכונה, אם חפצו להמצוה ואוהב את הטוב, אז נדחה הלא תעשה דרחמנא לבא בעי, וגלוי לפניו שאינו אוהב הרע דהיינו העבירה שבו בענין ההוא, רק חשקו לקיים המצוה. מה שאין כן אם אוהב לעשות הרע ולזה כונתו, אז אינו מועיל מה שיש בו מצות עשה. וזה דברי רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי במה שאמר כיוצא בדבר אתה אומר, רצה לומר דמצינו דוגמתו של הספק הנ"ל שנסתפקנו, ומשם נפשט גם כן, ומפרש מה שהוא הדוגמא אשר מצאנו, המות והחיים ביד הלשון, דהיינו כשמדבר דברים טובים דהיינו בתורה ועבודה ובהבאת שלום, אז הוא חיים. וכשמדבר שקר או נבלה ולשון הרע ורכילות ולצנות, אז היא מות. וגם כן יש להסתפק כנ"ל, כגון שצריך לשנות מפני דרכי שלום, ומפרש בסיפא דקרא ואוהביה יאכל פריה, דהעיקר תולה מה שהוא אוהב ורוצה בו, כמו דמפרש ואזיל אוהב את הטוב יאכל פריה, אוהב את הרע יאכל פריה, דהיינו כמ"ש, ומינה נלמוד דכן הוא בכל עשה ולא תעשה כנ"ל, ודו"ק.