הלכה על משלי 18:21

הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על האמת, על הדין, ועל השלום (אבות א, יט). יש להבין: אחר שכבר קדם שמעון הצדיק שהיה משירי כנסת הגדולה, ועשה שלושה עמודים לקיום העולם בריש פרקין (משנה ב), והם: תורה, עבודה, גמילות-חסדים – מה ראה רבן שמעון בן גמליאל לחלוק לבחור לו שלושה אחרים? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות כאן משנה יט) חילק הדיבור לחמישה חלקים שהם: האחד מצווה בו, זה חלק תורה ותפילה ושבח והודאה לשמו יתברך; והשני אהוב, והוא שייכות מדות הטובות השכליות; והשלישי מותר, והוא דיבור שצריך לדבר במשא ומתן ומסחר; והרביעי, נזהר ממנו, והוא דיבור שקר וחנופה ורכילות וליצנות וכיוצא; והחמישי נמאס, והוא דיבור שיחה בטלה. וידוע, גוף האדם נקרא עולם קטן כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתיקונים; וקיום גוף האדם הוא על הדיבור, דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד לשון". ורבן שמעון בן גמליאל לא אירי בעולם העיקרי שדיבר בו שמעון הצדיק, אלא אירי בגוף האדם שגם זה נקרא בשם "עולם" בסתם, כמו שאמר רחמנא לרבי אלעזר בן פדת: ניחא לך דאחרבה לעלמא?! ופרשו בתיקונים, הכוונה על גופו; וזה שאמר: עמידה וקיום של הגוף, הוא על שלושה חלקים מגו חמישה, שהם: מצווה ואהוב ומותר, שפרטם הרמב"ם ז"ל; והדין, רמז לחלק הנקרא מצווה בו, שהוא אצל האדם בתורת חיוב מן הדין; והאמת, רמז לחלק הנקרא אהוב, שהוא עניין מידות השכליות, שגם המה בכלל האמת נחשבים; והשלום, הוא חלק הנקרא מותר בו, שהוא דיבור משא ומתן שבו ימצא האדם פרנסתו, ובזה יהיה שלום ביתו בינו לבין אשתו ובניו, דכד שלים חטי מכדא, נקט ואתי תגרא; וכן שלום יהיה בין הגוף והנפש, כי הגוף רוצה אכילה ושתייה ומלבוש, ואם יהיה האדם עוסק תמיד בתורה שהם ענייני הנפש – צועק הגוף וקורא תיגר על הנפש, דאיך יאכל וישתה ויתכסה עם יעסוק רק בצרכי הנפש? ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (משלי ל, כט): "שלשה המה מיטיבי צעד, וארבעה (המה) מיטיבי לכת"; והינו: "שלשה", המה שלושת חלקי הדיבור, "מיטיבי צעד" של הגוף, שיתקיים על ידם כמו שאמר רבי שמעון בן גמליאל; "וארבעה המה" ארבעה חלקים של פ'שט, ר'מז, ד'רוש, ס'וד, "מיטיבי לכת", שעושים לאדם מהלכים בעלית הסולם של הרוחניות והקדושה לעלות מעלה על-גבי מעלה; וכמו שפרשתי בסייעתא דשמיא על הפסוק (תהילים קיט, א): "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה'" – "הלכים" דיקא, מה שאין כן המלאכים הם בסוג "עומדים", וכמו שכתוב (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה". ובאופן אחר נראה לי, בסייעתא דשמיא: הני תלתא דרבי שמעון בן גמליאל דאירי על הגוף שהוא עולם קטן; והינו, כי קיום העולם הוא על שלשה, שהם: צום, קול, ממון; והדין, רמז לצום, שהוא עניין יסורין ודין שעושה האדם בחומר גופו בעבור עוונותיו; והאמת, רמז לקול שהוא התורה, שהיא נקראת תורת אמת; ושלום, זה הממון שנותן לצדקה, שבזה מרבה שלום בעולם, וכמו שכתוב (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום". ובזה יובן בסייעתא דשמיא: "שלשה המה מיטיבי צעד" – הם צום קול ממון, מיטיבי צעד לגוף, שעל ידי שלושה אלה יהיה לו מחילה וסליחה וכפרה על חטאות ועוונות ופשעים, וכיוון דשלשה אלה מחלישים כוח החומר שבגוף, כי הצום מחליש, והתורה נקראת "תשיה" (משלי ג, כא) – מתשת כחו של אדם (סנהדרין כו:), והצדקה מחסרת ממונו; אז ממילא הנפש תוסיף כוח, כי כפי חלישות וחסרון החומר – תוסיף ותגדיל הנפש כוח ועצמה; וכמו שכתבתי בסייעתא דשמיא על הפסוק (תהילים עה, ח): "כי אלוקים שפט, זה ישפיל וזה ירים", על דרך (בראשית כה, ג): "ולאם מלאם יאמץ". ולכן: "ארבעה המה מיטיבי לכת" – "ארבעה" הם נפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה, "מטיבי לכת" בכוח ואון ועצמה. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא (ישעיה מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כח" – דמה שנחסר כוח הגוף, מוסיף כוח בנפש ועושה חליפין, ואין מפסידים כוח הגוף הנחסר, אלא לוקחים תוספת כוח בנפש. זה הכלל: כל מה שיהיה חולשה בכוח הגוף החמרי נוסף כוח וחוזק בנפש הקדושה, ולכן צווה השם יתברך את עמו ישראל לבלתי יאכלו כל דם, יען כי הדם מוסיף בחומר האדם עכרירות וגסות, שיתעבה ויגדל החומר של הגוף, עד שיתקרב להיות כחומר הבהמה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ובזה יגיע קלקול גדול לנפש, דמלבד שלא תוסיף כוח בזכות ורוחניות שלה, אלא גם היא תתעבה ותתגשם ותהיה קרוב לנפש הבהמית, ולכך נזהרנו מלאכל דם.

נמצא, נר האמצעי הוא כנגד השבת שהוא עומד אמצעי בשבוע, כי הם רביעי חמישי ושישי מכאן, וראשון שני ושלישי מכאן; ולכך משה רבנו ע"ה בשבעה כורתי ברית, גם-כן הוא מכוון כנגד נר האמצעי, כי אברהם יצחק ויעקב מכאן, ואהרון יוסף ודוד מכאן, ונמצא משה רבנו ע"ה ויום השבת, שניהם במקום אחד, שרמוזים בנר האמצעי. ובזה יובן מה שנאמר: "ישמח משה במתנת חלקו", ולכן ראשי תיבות "מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת" הוא "למשה", ולכן זכה משה רבנו ע"ה שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון שהוא עד המעיד על השבת (סנהדרין סה:); וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק: "נגד כל עמך אעשה נפלאת" (שמות לד, י) – ברם מנך יפקון אוכלוסין דצדיקין, ואשרינון מן לגו לנהר סמבטיון וכו'; ולכן "ישמח משה במתנת חלקו", כי מקום בניו הוא המעיד על השבת. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא מה שכתוב (דברי הימים א כג, יז): "ובני רחביה רבו למעלה ראש", דקאי על בניו של משה רבנו ע"ה; ולמעלה מאותיות "ראש" כפי מדרגות המספר שהוא סדר תשר"ק, יש אותיות "שבת"; ולפי האמור, נמצא השבת עומד אמצעי בשבוע; והוא מה שכתוב בזוהר הקדוש: שמא דקדשא בריך הוא – שמא דאיהו שלים מכל סטרוי; שהם רביעי חמישי ושישי, וראשון שני ושלישי, והוא דגמת הלשון שעומד אמצעי. ולכן כמו דהלשון הוא עיקר הגוף, דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד לשון", כן השבת, חיים תלויים בשמירתו, וההפך תלוי בחילולו, דכתיב (שמות לא, יד): "מחלליה מות יומת" בר מנן; ולכן, כמו דהלשון עשה לו הקדוש-ברוך-הוא שתי חומות שהם שפתיים ושיניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ערכין טו:), כן השבת עשו לו חז"ל שמירה בשני גדרים זה על זה, והוא: כי מן התורה צריך הישראל לשמור השבת בט"ל מלאכות, ולא אסרה תורה אלא מלאכה של ישראל, אך רבותינו ז"ל עשו גדר ושמירה יותר, שגזרו לבלתי יאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת. ועוד הוסיפו שמירה וגדר שני – דאפילו שלא אמר הישראל לנכרי לעשות, אלא הנכרי עשה מאליו את המלאכה בשביל ישראל, גם-כן אסורה אותה מלאכה לישראל; הרי שני גדרים זה על זה, כמו שיש ללשון שני גדרים זה על זה, שהם השפתיים והשיניים.

וְעַתָּה רְאֵה אָחִי, אֵיךְ צָּרִיךְ שִׁקּוּל גָּדוֹל לָזֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְסַפֵּר הָעִנְיָן, כִּי בְּעֵת הַסִפּוּר הוּא עוֹמֵד בְּסַכָּנָה עֲצוּמָה שֶׁל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם לֹא יִשְׁמֹר עַצְמוֹ בְּכָל הַפְּרָטִים, וּבְיוֹתֵר בִּפְרָט הַב' וְהַד', וּפָשׁוּט דְּעַל זֶה נוּכַל לוֹמַר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן". וְאִם לֹא יִרְאֶה לַחְשֹׁב בְּעַצְמוֹ, קֹדֶם שֶׁהוּא מַתְחִיל לְדבֵּר עִנְיָן כָּזֶה, בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְהוֹצִיא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִפִּיו, בְּוַדַּאי יִכָּשֵׁל, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בְּעֵת מַעֲשֶׂה מִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַכַּעַס עַל הָאָדָם וְאִי אֶפְשָׁר לְהִזָּהֵר בָּזֶה, עַל כֵּן מְאֹד מְאֹד יָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ, קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל לְסַפֵּר, אֵיךְ לְהוֹצִּיא אֶת הָעִנְיָן מִפִּיו, שֶׁלֹּא לְהַגְדִּיל אֶת הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא, וִיכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתבְנוּ בְּסָעִיף י"ג הַנַּ"ל.