Chasidut על משלי 19:2

וְזֶה בְּחִינַת שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, שֶׁהֵם רָאשֵׁי עָם, בְּחִינַת מֹחִין שֶׁמִּשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָאִין טוּבֵי הָעִיר לְשׁוֹן טוֹב, כִּי הַדַּעַת וְהַמֹּחַ הוּא בְּחִינַת טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי יט), "גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן כט חֵלֶק א) וְזֶה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן וְכוּ' כִּי שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בָּהֶם תְּלוּיָה קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַכְּנֶסֶת וְכָל תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, שֶׁהֵם בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, גַּם הֵם מְתַקְּנִים תַּקָּנוֹת יְשָׁרוֹת וּמַדְרִיכִין אֶת הָעָם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, כִּי הֵם מַנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֵצֵא אֶחָד חוּץ לַשּׁוּרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה אֶחָד עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ רַק יִתְנַהֲגוּ כָּרָאוּי בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְכוּ', שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת דֶרֶךְ אֶרֶץ, כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר "וָאֶתְחַנַּן" הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָאִים שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר לְשׁוֹן טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין כַּנַּ"ל, בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרֵאת הָהָר הַטּוֹב וְכוּ' וְעַל-כֵּן הֵם שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, כִּי הֵם מַמְשִׁיכִין קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וּבָתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁוֹת וּמוֹצִיאִין אוֹתָם מִבְּחִינַת שִׁבְעָה עֲמָמִין שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּתְּחִלָּה בְּיָדָם, כִּי כָּל הַדְּבָרִים וְכָל הַמְּקוֹמוֹת צְרִיכִין לְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַל-כֵּן צְרִיכִים לְהוֹצִיאָם מִבְּחִינַת שִׁבְעָה עֲמָמִין וְעַל-כֵּן הֵם שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר לְהַכְנִיעַ שִׁבְעָה עֲמָמִין וּלְקַדֵּשׁ כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁהֵם תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה וְכֵן בָּתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת הָהָר הַטּוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

וְאֵיךְ עוֹשִׂין הַטּוֹב בְּהַדִּבּוּר, הוּא עַל־יְדֵי שֶׁלּוֹקְחִין הַדִּבּוּר מֵהַדַּעַת, אֲזַי יֵשׁ בּוֹ טוֹב. אֲבָל כְּשֶׁהַדִּבּוּר בְּלֹא דַּעַת, אֲזַי אֵין בּוֹ טוֹב. בִּבְחִינַת (משלי י״ט:ב׳): גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, נֶפֶשׁ הוּא הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב׳:ז׳): וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, וְתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ מְמַלְּלָא:

וידבר ד' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.
איתא בזוה"ק פרשה זאת (קכא.) רבי אבא פתח אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה (תהילים ל״ב:ב׳) האי קרא לאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה וכו' ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה. הענין מזאת הפתיחה על פרשה זאת, כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי באדם יש נפש רוח ונשמה, ולהנשמה אין שום חטא ופגם מגיע, כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, כי הנשמה אין נפגם לעולם, ונפש הוא הנשאר עם הגוף תמיד, ורוח רומז לכח הבחירה של האדם, אשר עם רוח חיים שלו יכול האדם לבחור בטוב ולמאס ברע. ולזה רומז רוח לכח הבחירה, כי בעוה"ז יש ארבע יסודות אש רוח מים עפר, וכל יסוד אחד מאלו ארבעה יסודות אינו יכול לכנוס לתוך יסוד אחר, חוץ מן הרוח, שהרוח יכול לכנוס לתוך כולם. ורומז בהאדם, אשר בהרוח יכול לנטות עצמו לכל צד שירצה. וזה כוונת רבי אבא לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת, והגם שאם יחשוב לו השי"ת לשוגג ג"כ לא טוב, וכמו שאיתא בזוה"ק (תזריע מט:) על הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י״ט:ב׳), שמי שעושה פעולה שאינה מבוררת אפילו בשוגג, זה הוא סימן ששורש נפשו לא טוב, זה הוא הכל כשיש ברוחו רמיה ח"ו, שכח הבחירה מרמה אותו קצת, ואע"פ שנדמה לו שבירר עצמו עד מקום שידו מגעת, אבל באמת היה לו עדיין כח לברר עצמו יותר. אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. וזה שפתח הזוה"ק בזאת הפתיחה על הפרשה הזאת, כי הם ענין אחד. והיינו, כי באדם יש חמש מדריגות עד אשר יצא לפועל איזה דבר בעוה"ז, והמה הרהור מחשבה רצון דיבור מעשה. ולהאדם נדמה שקודם בא אל המחשבה שבמוח, ואח"כ מזאת המחשבה נסתעף להרצון שבלב, אבל באמת הוא כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ואד יעלה מן הארץ ולבתר השקה את כל פני האדמה הכי יתער עשן מבינה דאיהו כליבא דאוקמוה לגבי הלב מבין וסליק לגבי חכמה דאיהו כמוחא וכו', והינו שהאדם צריך לברר עצמו בתחלה בהרצון שבלב שהלב לא יחשוק רק למה שברצונו ית', ולא יהיה לו להלב שום נטיה מרצונו ית', ומחמת שבהלב אין ביד האדם לברר עצמו עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, יכול מחשבה שבראש היינו השכל שבראש להגביר עליו לעשות רק מה שברצונו ית', ואם האדם הולך בזה הסדר שמתחלה מברר עצמו בהלב שלא יחשוק רק לרצונו ית', ועל זה החלק מה שאין בידו לבררו על זה השכל שבראש יגביר עליו, ואח"כ כל פעולותיו הוא מכוון לעשות כרצונו ית', זה נקרא שאין ברוחו רמיה. ועל זה הענין היו השלשה עבודות. עבודת בני קהת ועבודת בני גרשון ועבודת בני מררי. שעבודת בני קהת, שהיו נושאים עבודת הקודש, והם היו מבררים את לבם של ישראל שהלב של ישראל לא יחשוק רק לקיים רצונו ית', ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, על זה היה מרמז עבודת בני גרשון, שהיו נושאים את היריעות ושאר המשאות ומרמזים כנגד המוח. והיינו שהיו מבררים את המוח של ישראל להגביר על הרצון שבלב, שאם ח"ו יחשוק הלב מה שאינו רצונו ית' יהיה בכח השכל להגביר עליו. ואחר זה היה המשא של בני מררי, שהיו נושאים את הקרשים ובריחים ועמודים, היינו הדומם ומרמז על כלי פעולה של האדם. ומאחר שביררו עצמם כל כך ממילא היו מכוונים עם כל פעולותם לרצונו ית' וכמו שכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שכל כך צריך האדם לברר עצמו עד שאפילו הרגלים ג"כ ירגישו מהקדושה, שאם יבואו להתחום שבת ירגישו בעצמם שעד כאן היו ברצונו ית' לילך ולא יותר: