Musar על משלי 19:2

כל מי שהולך אחר לבו ועיניו בענין האיסור יקראנו הכתוב זונה כי הוא מגביר את יצרו וחוטא כבא אל אשה זונה. ומזה אמר איוב (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו'. אפי' בהבנת לב כלומר אפי' במחשבה, ומה שהזכיר בתולה ק"ו לאשת איש ומזה אמר (ישעיה לג) ועוצם עיניו מראות ברע. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ד) עיניך לנכח יביטו וגו'. וחוש השמע מתחלק גם כן לב' חלקים טוב ורע, החלק הטוב נצטוינו לשמוע דברי תורה ולשמוע מוסר החכמים וזהו שאמר שלמה (שם כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וכתיב (שם טו) אוזן שומעת תוכחת חיים, החלק הרע שמיעת דברי רכילות ולשון הרע ומזה אמר ישעיה (ישעיה לג) אוטם אזנו משמוע דמים, והוא הדין שאסור לשמוע מיני הזמר והניגון והשחוק שכל זה אסור מדין התורה מפני שטבע הבשר קל להתפתות בענינים אלו ומטרידים האדם מן התורה והמצות ומלעשות הפעולות הרצויות והנבחרות. חוש הריח ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הריח הטוב בענין המצוה, וכמו שתקנו רבותינו ז"ל בענין הבדלה בורא עצי בשמים, וכענין שאמרו לברך על המוגמר שהיה מנהגם לדשן עצמם על השלחן בריח הטוב בענין המצוה. וכמו שתקנו רז"ל כדי שיברך המברך את השי"ת מתוך הנאת הריח שהנפש נהנית ממנו, וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ח דף נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה' אלהיכם זו ברכה. החלק הרע הריח הטוב בעבירה כגון ריח של ע"ז שהוזהרנו ליהנות ממנו. חוש הטעם ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הוא שנצטוינו לאכול מצה בליל הפסח ולברך עליה, וכן בליל סוכות לאכול כזית בסוכה בלילה הראשון מגזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר. ונכלל בחוש זה שיאכל אדם מה שיתאוה מן המותר לקיים גופו וכענין שכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והחלק הרע שהוזהרנו מלאכול המאכלים האסורים, ונוסף גם הוא עוד על האסורים שלא נמשך אחר המותר ביתרונות מחריב גופו ונפשו ואיהו דאפסיד אנפשיה, וכן אמר שלמה (שם ו) משחית נפשו הוא יעשנה, והזהיר עוד (שם כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, ואמר עוד (שם כ) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם, ביאר הכתוב כי היין מוליד שלשה עניינים, דברי ליצנות זה לץ היין כלומר איש היין ואף אם לא ידבר ליצנות יהיה הומה כלומר ירבה לדבר ריבוי דברים וכל שכן שאי אפשר לקבל חכמה לעולם, ודרשו רז"ל שלשה דברים הן מעוטן יפה ורובן קשה ואלו הן יין תשמיש ושינה, חוש המישוש גם כן שני חלקים טוב ורע והחוש הזה מיוחס לידים, החלק הטוב שישתמש בהן במלאכתו וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ק דף ח) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב (שם קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ונצטוינו מן התורה שיפתח אדם את ידיו במתן הצדקה לעני שנאמר (דברים טו) פתוח תפתח את ידך לו, וכן אמר שלמה (שם לא) כפה פרשה לעני, ואמר עוד (משלי כא) מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה, ביאר הכתוב כי הנותן בסתר זה מבטל האף וזה מביא חמה, והחלק הרע שהוזהרנו לאסור הידים שלא יגע אדם בדבר אסור כגון באשתו נדה אפילו באצבע קטנה, וכן שלא יגע במה שאינו שלו, ושימנע עצמו מן האונאה והגזל ומליקח שוחד, וכן אמר הנביא (ישעיה לג) נוער כפיו מתמוך בשחד, בכלל חוש המישוש המיוחס לידים, הרגלים, והוא גם כן שני חלקים, החלק הטוב הוא שנצטוינו לרוץ לדבר מצוה שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכתיב (שם ו) ונדעה נרדפה, נתחייב אדם מן הכתובים הללו שירוץ לכל דבר מצוה לבית הכנסת, לבית המדרש, ללוות את המת, לבית הקברות, לחברת החכמים, וכענין שאמר הכתוב (משלי יג) הולך את חכמים יחכם, לכל דברים אלו יתחייב לרוץ וללכת אפילו למרחוק ואין צריך לומר אל מקום קרוב, וכענין שכתוב (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו פירוש בקש שלום בתוך העיר ורדפהו מחוץ לעיר אפי' למרחוק, והחלק הרע הוא שהוזהרנו שלא ילך לדבר עבירה שכל מי שמשתמש ברגליו לדבר עבירה עליו הכתוב אומר (משלי יט) ואץ ברגלים חוטא וכתיב (שם ח) רגליה יורדות מות, ולכן הוזהרנו בפעולת הרגלים שלא ללכת בחברת הרשעים, ולכן אמר דוד (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמר שלמה (משלי א) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם, וכ"כ על פעולת הרגלים (תהלים מט) עון עקבי יסבני, הא למדת שחייב אדם להשתמש בחושיו במעשה המצות ולאסור ולקשור אותם במעשה העבירות שהרי קיום התורה כלה וביטולה תלויין בחמשה חושין הללו, כי ע"כ היו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה פעמים אור שבפ' בראשית, כי תבנית האדם וצלמו בכל האיברים שבו המיוחדים והכפולים ובכללם השערים אשר נתמנו עליהם השוערים הכל דוגמא וציור לענין מכוון של מעלה, ומפני שחמשת חושין הללו הנמצאים בראש הם שלמות הגוף שהוא ההיכל לנפש ותכלית מעלתו והם כנגד חמשה אורים של מעלה ע"כ גינה הכתוב לע"ז בחסרונן כי כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותה מה כחה וגבורתה להושיע ומה יאמרו לאלהיהם בעת צרתם קומה והושיענו, והוא שהזכיר משה רבינו הארבעה ואמר (דברים ד) אשר לא ישמעון ולא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, ובא דוד והזכיר הה' ואמר (תהלים קטו) ידיהם ולא ימישון:

ועוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה ומפסידות אותו ומחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קבול שכר, ואע"פ שיש בו אחת מהשלש דרכים הראשונים. כדשנינו במ' נדרים בפ' אלו מותרין, וברותי מכם המורדים והפושעים בי. א"ר לוי, בני תשע מדות, בני שנואה, בני אנוסה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פי' בני שנואה, כמשמעו. בני אנוסה, אנסה בתשמיש. כדגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, אמ' רב אשי, אסור לאדם לכוף את אשתו, אפי' לדבר מצוה, שנא' (משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. וא"ר יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו, אפי' לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמ' רב איקא, מאי קראה גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה את אשתו אפי' לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא, הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעל וישנה. לא קשיא, כאן לדעת [כאן שלא לדעת]. פי' אם בעל ושנה בדעת אשתו, הרי זה מותר, אבל אם בעל ושנה על כרחה, שלא בדעתה, הרי זה חוטא. ועוד פי' אחר. אם דעתו שיבעול וישנה כדי שיהיו לו בנים זכרים, מותר, אבל אם אין דעתו אלא למלאות תאותו, אסור. בני נדוי, שהיו שניהם או אחד מהם מנודים, או שהיתה האשה מנודה מבעלה. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת, דאמר ר' נתן, אל ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמ' רבינא, לא נצרכה אלא לשתי נשיו. ר"ל אפי' היו לו שתי נשים נשואות בהיתר, אסור לשמש עם האחת ויסלק מחשבתו ממנה ויתכוין לאחרת. בני מריבה, מי שיש לו מריבה עם אשתו, אל ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם שכורים או אחד מהם. בני גרושת הלב, שהיתה בלבו לגרשה. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן, ולא נתכוון לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה.

והנה הגדר הגדול לחשב מחשבות טהורות, שתהא דעתו צלולה באותו פרק, ולא יהא מטמטם בשנה, כי אז לבו בל עמו וחושב מחשבות זרות והרהורים רעים כחולם חלום, ועל זה נאמר (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב. ועל כן אני אמרתי שבלילות הקצרות וחושש שלא יהא נעור בלילה, או אם יעור יהא מטמטם בשנה כל כי הא זריזין מקדימין, ויותר טוב שיקים מצותו בתחלת הלילה, ומאחר שכונתו רצויה לשמים גם מעשיו יהיו רצויים, שהרי אמרו (נזיר כג, ב) גדולה עברה לשמה. וכתבו בספרים שעקר תקון הולד תלוי במחשבת האשה, באפן שאף אם הוא יהיה נזהר אם היא לא תזהר צדיק מה פעל, לכן לא יעבר מלהזהירה ולהזכירה מעת לעת בכל עונה על פתגם דנא. וגם יזהרו איש ואשתו שיבדקו עצמם יפה ואל יהיו נצרכים לנקביהם באותו פרק, כי זה גורם שיהיו הילדים משתינים מטותיהם. וגם יזהרו שלא יהא בטנם צבה ומלאה אכילה, שגורם לילד טפשות וסכלות וינהגהו בכבדות ועצלות. הן אלה קצות דרכי המישרים ארחותם ארח צדיקים, ישמע חכם ויוסף לקח ולו יהיה הזרע דכים צדיקים ורב טוב לאבות ולבנים: