Chasidut על משלי 22:6

שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.

כי את תבת 'חנוך' מפרש רש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק: "בנה בית ולא חנכו" – 'חנוך לשון התחלה', עד כאן לשונו הקדוש. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קטז, א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין לב, א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו.

וֶאֱלִיעֶזֶר הוּא בְּרִית תַּתָּאָה. בִּבְחִינוֹת (שמות כ״ג:כ״א): כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, שְׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, שֶׁהוּא חַנוֹךְ, מט"ט. בְּחִינוֹת (בראשית י״ד:י״ד): וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו, בְּחִינוֹת (משלי כ״ב:ו׳): חֲנוֹךְ לַנַּעַר, בְּחִינוֹת (קהלת שם): אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר. וְהוּא תַּחַת בְּרִית עִלָּאָה, בִּבְחִינוֹת (בראשית כ״ד:ב׳): שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְהוּא רָקִיעַ הַמַּבְדִּיל בֵּין מַיִּין דָּכְיָן לְמַיִּין מְסָאֳבִין, בֵּין אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּבֵין כָּשֵׁר וּפָסוּל, וּבֵין טָמֵא וְטָהוֹר. וְזֶהוּ בְּחִינוֹת: חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ, עַל פִּי דַּיְקָא, הַיְנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה: