Musar על משלי 22:6

וכיון שהודענו על מעלת התורה שהיא עיקר הכל ראוי שיחזיקו הגבאים בענין תלמוד תורה, ושישתדלו להעמיד התינוקות אל בית הספר כי הוא העיקר בלימוד התורה שאם אין גדיים אין תיישים. ועיקר התורה אינה אלא בימי הנערות. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג) בפרק בן זומא רבי אלישע בן אבויה אומר הלמד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלמד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, הרי שהמשיל למוד האדם כשהוא נער לכתיבה שעל הנייר החדש שאינו נמחק לעולם כן הלמוד בימי הנערות לא ישכח לעולם, וכענין שאמר שלמה במדות הנער (משלי כ״ב:ו׳) חנוך לנער ע"פ דרכו וגו', והלומד בימי הזקנה המשילו לכתיבה שעל גבי נייר מחוק שהכתיבה הראשונ' נמחקה כבר ועבר זמנה וזו השנייה אינה מובנת כלל כן הלימוד בימי הזקנה כבר עבר זמנה ואין מתקיים בידו וסוף ששוכח, וכאותה שאמרו במס' שבת פ"ב (דף כא ב) נפקא מינה לגירסא דינקותא, ולפיכ' מנהיגי הקהל שבכל עיר ועיר חייבין להתעסק במלאכת המצוה הזו ואם הם נרפים בה נענשים הם בדבר. וכן הוא אומר (ויקרא ד׳:כ״ב) חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. למדך הכתוב מה שהקהל חוטאין אינו אלא חטא הגדולים כי הגדולים נתפסים בתטאת הקהל כיון שבידם למחות ולתקן. בא וראה כמה גדול כח לימוד תורה בתינוקות של בית רבן שכן אמרו במסכת שבת פרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) א"ר שמעון בן לקיש משום רבי יהודה אין העולם כולו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואר"ש וכו':

ואם נסתכל עוד יותר נתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מסדר הברייתות, יסודי הש״ס, מסר כל יכלתו לעשות חינוך של מחונכים בעבודת הרבים מאלה שהתחילו עכשיו ליכנס בכרם ד׳ זו ד׳ אמות של הלכה ויראת שמים, בע״כ שמצא כי גם אלה צריכים להתחנך להיות עובדים. ועוד שנית, כי ע״י ״אתנו אהדדי״ באו לכלל ראוי לדבר זה, עד שמצא בעובדות האלה שיש בהן קיום התורה והיראה, וקיום הכלל והפרט. וכל זה השיג רק מפני שהי׳ כוונתו רצוי להביט רק על תועלת הרבים, אעפ״י שהי׳ הדבר הזה לחידוש, מ״מ עמד חזק על זה, מפני שהי׳ לו הבטה רחוקה על העתיד וראה כי מזה יצמח תורה ויראה בכל מקום. והי׳ יפה לו כמו כן לסבול כל מיני סבלנות, כמו שאמרו זרענא כיתנא וכו׳, הכל לטובת הרבים. כן צריך כל מחונך ועובד להתלמד שיהי׳ יפה לו להיות עבד לרבים, ושמש למבקשי השלימות ולא יביט כי אם על התועלת בלבד. כי במדה זו כמה שיכול להפקיר מכבודו וממצבו בעד הרבים, במדה זו יצליח בכל אשר יפנה. ואמר הכ׳ ״חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כ״ב:ו׳), ממנה—מן החינוך. ואיזהו חינוך? שיכול להתקיים גם בימי זקנותו, הוי אומר זו חינוך של עבודת הרבים, דהיינו שירצה רק טובת הדבר. וכתב הגר״א שיש חינוך במדרגת הלשמה, וע״ז אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, שרצה רק טובת הרבים. וע״כ הצליח במעשיו שלא תשתכח תורה מישראל ע״י שהעמיד חינוך של מחנכים בעבודת הרבים לפי מדרגתם שיהיו עובדים כל ימי חייהם. ובזה סר השאלה הראשונה אם יש חינוך להתחנך בעבודת הרבים, הלא רבי חייא עשה כן וחינך צעירים לאתני אהדדי והצליח במעשיו.

ועתה אשיב על ד' כתות הנ"ל. על כת ראשונה שאין בהם דעת ותבונה לומר לכשאפנה אשנה, ומתוך כך עושים עבירות ושונה, אענה להם מענה. ומתחילה אקדים דברי אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה וזה לשונו (דף ע"ט ע"א עד סוף דף פ"א ע"ב), אמר ירמי' הנביא ע"ה (איכה ג, כז), טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. ירצה, כי יסבול עול התורה והמצות בנעוריו שיש בו כח לעשות, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (עי' קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הזקנה. וכן אמרו חכמי התלמוד ז"ל (בפ"ק דע"ז (יט, א)) אשרי איש וגומר (תהלים קיב, א), אשרי איש ולא אשרי אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ריב"ל אומר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש"י, כשהוא איש, כשהוא בחור בכחו, כלומר שמהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין ריב"ל לרב הוא זה, לריב"ל אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו. ולרב דוקא כשהוא בחור, והטעם כי ראוי שהחוטא עצמו ישוב, והזקן כאלו הוא איש אחר וק"ל. (עיין לעיל בפנים בסימן ס"ג בכוונת דיני השופר בכוונה הראשונה, כתוב בפנים דריב"ל לא בא לחלוק על דברי רב אלא לפרש דבריו בא כאן). וכתב בעל ראשית חכמה בשם הזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רכז, א) על פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דידך וכו'. ר"ל קודם השיבה בהיותך נער תקום לעסוק בתורה ולהיותך איש, ובזה והדרת פני זקן, דכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה כו' (משלי כב, ו). כתוב בספר חסידים בסימן ז' וזה לשונו, וזכור בוראך בימי בחרותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה ולא יכול עוד, דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר. אבל אדם בעודו בכחו וגבורתו, ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו, הרי זה התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה. ועל זה נאמר (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאוד, עד כאן לשונו: