Chasidut על משלי 23:15

מדרש פכ"ג (שמו"ר פכ"ג). אז ישיר משה (שמות טו א). הה"ד (משלי לא כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, מיום שברא הקב"ה את העולם עד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדם הראשון וכו', כיון שבאו ישראל אל הים ונקרע להם, מיד אמרו שירה להקב"ה שנאמר אז ישיר משה, הוי פיה פתחה בחכמה. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, ואין א"ז אלא שמחה, שנאמר (תהלים קכו ב) א"ז ימלא שחוק פינו, עכ"ל. לכאורה הקדמת הפסוק פיה פתחה וכו' מיותר לגמרי ואינו ענין לכאן. אבל נ"ל ענין השירה הוא השגת שיעור קומה הנרמז בתיבת א"ז, כי א' מרומז בה ג' ראשונות חשובין כחד, אל"ף חכמה אל"ף בינה, והדעת נכלל עמהם כנודע, והז' הם ז' ימי הבנין מחסד עד מלכות. וזהו פיה פתחה בחכמה היינו בא', ותורת חסד על לשונה היינו ז', כי הברת הז' נחה ונסמכת ללשון הא'. ובזה תתבונן מפני מה א"ז לשון שמחה, כי מהחכמה מגיע שמחה חכ"ם בני ישמח לבי וכו' (משלי כג טו), הבן:

וזאת אשר דבר להם (בראשית מט, כח). יתבאר על פי הפסוק (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה ד.) בשכר שחביבה תורה לישראל כו'. וקשה למה בשכר זה דייקא, הלא הם מחבבים גם שאר תאות. אך הענין, האדם כשנופל במחשבתו איזה תאוה תאות משגל או שאר תאות גשמיות יעלה על מחשבתו הנה דבר זה הוא נברא מאת ה' וכל מה שברא וכו', והוא תכלית הדבר וטעמו וכל דבר תכלית וטעם הדבר הוא יותר גדול מהדבר עצמו, ואם כן למה תתאוה לקטן וכלה ונפסד הלא טוב לי לעבוד ולהיות עבד להבורא ברוך הוא ולאהוב אותו שהוא תכלית כל דבר, ולא עוד אפילו אם אתאוה ואשיג איזה תאוה לא אשיג אלא תאוה אחת בעת ההוא ובעת אחרת תאוה אחרת אכן כשאעבוד את הבורא ברוך הוא באותו התלהבות אשיג ברגע אחד כל התענוגים. ובדרך זה יכול אדם לכוף את יצרו לעלות משפל המדריגות לרום המעלות. והנה אף על פי שדרך ההוא טוב, אף על פי כן אינה עיקר עבדות הבורא בזה הבחינה, כי עדיין הוא כעובד את עצמו מחמת שיש לו תענוג ושמחה בעבודתו, אך העיקר העבדות הבורא כדי לתת נחת רוח להבורא שיקבל הבורא תענוג ממנו וממעשיו וישתעשע עמו בשעשוע כאב עם הבן החכם כמו שאמר הכתוב (משלי כג, טו) בני אם וכו' ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) והנה תאות העולם הזה הם נותנים לאדם תענוג והאדם מקבל ובאמת כל תאות העולם הזה כלים ונפסדים ובמה נחשב ותאות המשגל הוא להיפך האיש הוא המשפיע והאשה המקבלת והוא יש לו תענוג ממה שמשפיע הגם שמשפיע לזולתו. וזהו כוונת הגמרא בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, שהמשפיע יש לו תענוג ממה שמשפיע, כך חביבה תורה ועבודת הבורא לישראל שעיקר עבודתם היא בחינות נותן שהם משפיעים שמחה ותענוג להבורא יתברך. וזהו פירוש הגמרא במסכת שבת פרק תולין אמר רב חסדא לבנתיה נקיט מרגניתא בחדא ידא וכו', פירוש שהקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד אומר להעולמות העליונים שכולם הם בנותיו של הקדוש ברוך הוא והמה העוזרים לאדם בעבודתו יתברך שמו על פי הבא לטהר מסייעין לו. והנה דרך הראשון שאמרנו הוא שבנקל בא לאדם הסיוע במהרה. אך הדרך הב', הוא בקושי בא לאדם אחרי טורח גדול. ולאשה יש ב' בחינות דדים הם המשפיעים, והרחם הוא מקבל. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא להעולמות העליונים מרגניתא אחוי, פירוש שבתחלה תעזרו לאדם שיהא אדם מקבל שפע ותענוג כמו דדים שהם משפיעים באופן דרך הא' הנ"ל וכד מצטערין ליה שיצטערו ויטרחו להשיג הבחינה עליונה הב' שהם יהיו משפיעים שפע ותענוג עם עבודתם להבורא יתברך ולכל פמליא של מעלה אז אחוי. וזה גם כן כוונת הפסוק (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא תקראו אישי ולא תקראו עוד בעלי, כי בעל הוא משפיע ואיש הוא מלשון אדם העובד לא בשביל קבלת השפע מאתו רק שמשועבד לו לעשות רצונו. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל וזאת אשר דבר להם אביהם, כי יש אדם שמקבל שפע לפי כח קבלתו ולפי בחינתו ובאמת אין שוה קבלת אדם זה לקבלת אדם אחר, כי קבלת כל אדם לפי הכנתו קבלתו, אך לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא אף שלא לפי הכנתו רק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מכח קבלת אדם. והנה כל זה הוא בתחלה אין האדם יכול לקבל רק לפי כח מעשיו בפרט אם עבודתו הוא מבחינות הא' הנ"ל, אך אם עובד בבחינה הב' הנ"ל עובד הבורא רק לעשות ולמלאות רצון הבורא אז יכול לקבל אף לפי רצון עליון. וזהו כוונת הפסוק וזאת, כי בתפלה כשהוא עובד הבורא בבחינה הא' שהוא בחינות עלמא דנוקבא שרוצים להיות מקבלים, אז איש אשר כברכתו ברכם כל אחד לפי מדריגתו וכח קבלתו לזה כח של זאב ולזה כח הארי, ואחר כך כשיעלה על מדריגה הב' שיהיו הם המשפיעים בחינות עלמא דדכורא ברך אותם בכללות שאז יכולים לקבל השפע אף שאינה לפי בחינה שלו רק לפי רצון הבורא וכו'. והנה האדם כשמשיג רצון הבורא כשם שהבורא אין סוף כך רצונו אין סוף ומהרצון יבוא אל האותיות ולבוא אל המדריגה זו הוא מהאמונה מדריגה התחתונה אז יבוא אל השכל. ועל פי זה נראה לא יסור שבט מיהודה, שבט, היינו מלכות. ומחוקק, דהיינו שיבוא על החקיקה. הוא מבין רגליו, הוא האמונה:

בגמרא חולין דף ס' ע"א דרש רבי חנינא בר פפא, יהי כבוד י"י לעולם וכו' (תהלים קד לא), פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן וכו', מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד י"י וכו'. בעי רבינא הרכיב ב' דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב, או דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתב בפירוש למיניהו דמי, תיקו. לכאורה יש להתבונן מה מקום הספק, הרי קל וחומר ניתן לדרוש וקל וחומר הוא דאורייתא. והיה נראה לפע"ד דהאיבעיא הוא רק לענין מלקות, כיון דקיימא לן (סנהדרין נ"ד ע"א) אין עונשין מן הדין, אבל בכאן יש ספק בזה, להיות דהסכים הקב"ה כמאן דכתיב בהו למינהו ולא מקרי מן הדין, אבל לענין איסור אין כאן ספק דודאי אסור, זה מה שנ"ל ושיטת הפוסקים אינו כן וצריך עיון, ויתבאר אי"ה. והנה עדיין צריך עיון מהו מקום הספק, וודאי כיון דהסכים הקב"ה מי הוא שיבוא אחרי המלך וכו'. ונ"ל דהנה אמרו (שבת פ"ז ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, פירש מן האשה מאי דרש, מה ישראל שקבע להם זמן לדיבור הוצרכו להפרשה, אני שאין לי זמן קבוע וכו', והסכים הקב"ה על ידו שא"ל (דברים ה כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כח) ואתה פה עמד עמדי. והקשו בתוס' (ד"ה ואתה) כיון דהסכים הקב"ה על ידו, למה דיברו אהרן ומרים (במדבר יב א), (הרי ידעו מהפסוק ואתה פה עמד עמדי). ותירצו שהיו סבורים דהסכמת הקב"ה הוא על דרך הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד ע"א). הנך רואה דמהסכמת הקב"ה אין ראיה לאיסור, דיכול להיות על דרך הבא לטהר וכו', והא דהקפיד הקב"ה על אהרן ומרים, הוא שאמר הש"י (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם כו', (במדבר יב ז) ולא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הנך רואה שהש"י הסכים שסברתם טובה במקום אחר, אבל לא אצל משה, דהנה אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ממילא מוכח אדרבה דאין להוכיח ממה דהסכים הש"י, ובזה יונח לנו בטוב טעם שיטת הפוסקים דפסקו להיתר. וזה שפתח שר העולם בכאן יהי כבוד ד' כו' ישמח ד' במעשיו, הוא על דרך אם חכם בני ישמח לבי גם אני (משלי כג טו), שיצתה בת קול ואמרה זה בשעת שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים (שבת י"ד ע"ב), הנה הסכים הש"י ואף על פי כן אינם דאורייתא, הבן הדבר: