Chasidut על משלי 24:6

(ו.) א"ר אבהו ועקרון תעקר (צפניה ב) זו קסרי בת אדום וכו' א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב (זכריה ט׳:ז׳) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו. והסירותי דמיו מפיו זו בית במיא שלהן ושקוציו מבין שיניו זו בית גליא שלהן, ונשאר גם הוא לאלהינו אלו בתי כנסיות ובתי המדרשות שבאדום. והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. איתא בש"ס (ברכות לד:) כתוב אחד אומר לד' הארץ ומלואה וכתוב אחד אומר והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והענין בזה, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאחר ברכה היינו שאדם מודה ומשבח להשי"ת על הטובה שנתן לו, והיינו שמכיר שלד' הארץ ומלואה, שאע"פ שהשי"ת כבר נתן לו הטובה, מ"מ מכיר שעדיין הוא עומד באמצע הנתינה ועדיין הוא בידו של הקב"ה, והשי"ת הוא הבעל הבית של הטובה. ואז אומר השי"ת והארץ נתן לבני אדם, והיינו שנותן לו השי"ת את כל הטובות, מאחר שאדם מכיר זאת, וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא, וממילא הוא נקרא הבעל הבית של הטובה, כמו דאיתא במדרש (תנחומא ראה) ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני, ולמה נקרא העני נפש בעליה, מאחר שאינו נקרא הבעל הבית של הטובה, רק מי שמכיר שהטובה אינו שלו וביותר מכיר זאת העני. שהעשיר מאחר שיש לו בידו מה, יכול לבוא לידי שכחה, שישכח שהשי"ת הוא הבעל הבית, ויכול לומר כחי ועוצם ידי. אבל העני שאין לו בידו כלום, ממילא מכיר שלד' הארץ ומלואה, וממילא הוא העיקר הבעל הבית של הטובה. ולזה דרש המדרש ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני. וכשאדם מכיר זאת בתפיסתו היטב אין ביכולתו לבוא לידי כעס, כי עיקר הכעס נצמח מזה מאחר שנשכח ממנו שהשי"ת הוא הבעלים של כל העולם. כי אם יזכור האדם שהשי"ת הוא הבעלים של כל העולם האיך יכעוס. וכי דרך העולם הוא אם אדם בא לבית חבירו ואינו מתנהג שם כסדר שהוא רוצה יכעוס. רק עיקר הכעס הוא שנשכח ממנו זאת ההכרה, ונדמה לו שהוא הבעל הבית מזאת הטובה, וממילא כשאינו מתנהג כסדר שהוא רוצה אז הוא כועס. ולזה איתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ובש"ס (נדרים כב.) כל הכועס אפילו שכינה לא חשיבה בעיניו. מאחר שנשכח ממנו זאת ההכרה שלד' הארץ ומלואה, ממילא הוא כאילו עובד ע"ז. ובאמת עיקר הכעס הציב השי"ת בזה העולם, מאחר שיש עדיין בזה העולם תאוות רעות, אשר לפעמים לא יוכל להנצל מהם אלא ע"י כעס, וכמו שכתיב (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי בתחבולות הוא מלשון רב החובל כמו רב החובל אשר אם רואה שהספינה נוטה לצד אחד מטה הוא הספינה לצד השני, אף שלנטות הספינה לצד האחר ג"כ אינו טוב, מ"מ כדי להנצל מנטיית הספינה מוכרח לנטות את הספינה לצד השני, כדי שעל ידי זה יעמוד הספינה על קו השוה. כן הוא הסדר של המלחמה בזה העולם, מאחר שיש עדיין תאוות רעות, מוכרח להשתמש לפעמים במדת הכעס כדי להנצל מהם, אף שזאת ג"כ אינו עדיין תכלית המכוון מהשי"ת, אבל מוכרח להיות בעולם. וכשאדם משתמש במדה הזאת רק על ידי הכרח להנצל מתאוה, זה נקרא רוגזא דרבנן. וכמו שהיה בבית המקדש אמה כלה עורב, שמרמז לעתיד שיאפס כל התאוות רעות בעולם יאפס מדת הכעס לגמרי, מאחר שאינו נצרך לו, והשי"ת יברר אז שאין שום כעס אצל ישראל, וכל הכעס שלהם הוא הכל רוגזא דרבנן. וזה מחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע. וכדאיתא בש"ס (חולין סב:) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ומ"מ היא עוף טמא, מאחר שזאת המדה היא אצלה בקביעות מיום הבראה ואינה מבטת תמיד לרצון השי"ת, וממילא יכולה להתרחם על אכזרי ג"כ ואין לך דבר גרוע יותר מזה. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת:

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו' (דברים ל״ג:א׳).
ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, שמשה רבינו ע"ה ליקט את כל הכחות מן האומות השייכים לקדושה לישראל. כי באמת אצל האומות נמצא ג"כ כחות גדולים וטובים, כמו שנמצא אצל כל הברואים מדות טובות. וכמו שאיתא בש"ס (עירובין ק':) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמינו, אלמלא לא נתנה תורה לישראל היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול, רק אצלם ואצל האומות הם במדה קבועה שנמדדת להם בעת שנבראו, אבל אין להם שום בחירה. עד היכן שהאומות בזה הכח עצמו יכולים לעשות לפעמים ההיפך מרצון השי"ת. ומשרע"ה ליקט את כל הכחות השייכים לקדושה לישראל, ושישראל ילך בזה הכח ויעבוד את השי"ת בבחירתו. וזה וזאת הברכה, ואיתא בזוה"ק (בלק ק"צ:) מאי ברכה אמשכותא היינו שממשיך אורו של השי"ת עד תפיסתו, ואז מאיר השי"ת לאדם שכל אלו הכחות לא נבראו אלא בשבילו, ורואה שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו שמצינו אצל אאע"ה שאיתא במדרש (רבה לך ל"ט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו, ופריך והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. וזה שמסיים הכתוב ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, היינו שבזה העולם מחמת שנמצא עדיין תאוות רעות, מוכרח להיות מדת הכעס ג"כ כדי להנצל ע"י מתאוה הבאה לידו. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה על הפסוק (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וביאר, שהוא מלשון רב החובל, וכמו רב החובל אשר אם רואה שנוטה הספינה לצד אחד מטה הוא לצד אחר, הגם שלצד אחר ג"כ אינו טוב, רק כדי להנצל נוטה הוא לצד השני, כדי שיעמוד הספינה על קו השוה, כן מאחר שנמצא עדיין תאוה בעולם מוכרח להיות מדת הכעס ג"כ. והגם כי זה ג"כ איננו עדיין תכלית המכוון מהשי"ת, רק כדי להנצל מתאוה מוכרח להיות מדת הכעס בעולם. וזה דמסיים מימינו אש דת למו, היינו שכל אלו העונשין והיראות שהציב השי"ת הם רק מימינו, וימין מורה על חסד. היינו שהם הכל מאחר שהשי"ת הוא רב חסד, הציב כל אלו העונשין והיראות כדי שהאדם יכניע את הגוף ויתמשך אחר רצון השי"ת, היינו שיהיה הגוף נבלל בד"ת, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה קא כרע. ואח"כ סיים אשריך ישראל ופירש"י ז"ל הכל שלך, שלאחר כל הבירורים יאיר לך השי"ת שהכל שלך, שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה:

כי תצא למלחמה על איביך. הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בשלח) על פסוק נכחו תחנו וגו' שכל אומה מעכו"ם יש לה כח מיוחד, לזו חכמה לזו עושר לזו גבורה, והכח הנמצא בהם אינו נקרא חיים כלל רק חיי שעה, כי הטובה שבהם הוא רק לפי שעה ובאחרית הימים יאספו, ורק מה שיש להם תשוקה לדבר שנחסר להם, כגון האומה מהעכו"ם שהיא משופעת בחכמה ומשתוקקת לעושר וכדומה זו התשוקה נקרא חיים, וזאת מקבלים ישראל מהם כי ישראל מונין ללבנה שאין לה מגרמה כלום, רק תשוקה שמשתוקקת שהחמה תאיר בה אורה, וזה ושבית שביו כח התשוקה שאצלם זה הכח הוא בשביה זה יקבלו מהם ישראל אבל שאר כחם יאפסו, וזה התשוקה נקראת שמושה של תורה שהיא גדולה מלמודה כי תשוקה אין בה גבול, וזה שכתיב (משלי כ"ד,ו') כי בתחבלות תעשה לך מלחמה, ביאור הענין כמו רב החובל שעושה ומתחכם בפעולותיו להטות הספינה מצד זה לצד זה, ובאמת אם יטה מאוד לצד השני ג"כ לא יהיה טוב כי יכול ליטבע שם, וכן הוא הענין במלחמת האדם בקרבו, שמטה עצמו ממדה למדה ההפכות מחסד לגבורה או מתאוה לכעס כי כעס הוא היפך מתאוה כדאיתא בגמ' (קידושין מ'.) ילבש שחורים שזה הוא מרה שחורה שהוא מצד כעס וזה מציל מתאוה וכן תאוה מציל מכעס, ובאמת אלו השנים אינם טובים אכן על זה מסיים הכתוב ותשועה ברב יועץ, שעל ידי שהאדם מתהפך בתחבולותיו להנצל מחטאים מרחם השי"ת עליו ושולח לו ישועה בקו האמצעי ואז הכל יהיה טוב, ובחטא נמצא שני ענינים אחד מחסרון הנטבע בתולדתו וזאת אין מכיר האדם יען שנטבע בו מתולדה, אבל מה שהחסרון מחטיאו בזה מרגיש האדם תיכף, אכן מזה קשה לו לפרוש מהחטא, ועל זה מבטיח הפסוק ונתנו ה' אלהיך בידך, והיינו שתכיר חסרון התולדה באיזו ענין הוא ותדע לפרוש ממנו. ושבית שביו הוא על מה שהחסרון מחטיאו ומבטיח הכתוב שהאדם יפרוש ממנו וזה נקרא שביה יען שמה שהחסרון מחטיא נשבה האדם מחסרון התולדה לכן נאמר ושבית שביו.