Chasidut על משלי 25:4

עוד ביאור על המדרש הנ"ל, על פי מ"ש בספר שפת אמת על הפסוק (משלי כ״ה:ד׳) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, (משלי כה ה) הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו, בשם המקובל המפורסים מו"ה משה אסטראר מבראד זצ"ל וז"ל: הנה לפני אותיות מלך הן אותיות כלי, ר"ת כ"הנים ל"וים י"שראלים, ואם תמלא אותיות כלי כזה כ"ף למ"ד יו"ד, עולים קצ"ד כמנין צדק. אך אם יש רשעים מפרידים בכלי וצריך להסירם, ואם כן כאשר הגו סיגים מכסף יצא לצורף כלי, כן הגו רשע לפני מלך שיהיה כלי נחמד ומתמלא, ואז עולה קצ"ד כמנין צדק. וזהו ויכון בצדק כסאו, עד כאן מצאתי עכ"ל. והנה הוספתי נופך על דבריו, על פי מ"ש הרמב"ם (מורה נבוכים) דמלא הוא לשון שלמות, לכך אם הכלי היא מצורף, היא בשלמות שאין בה חסרון אם כן הוא במלואה, מה שאין כן כשיש בה חסרון אין בה מילוי, והבן. והנה הובטחנו הבורא ית"ש (ישעיה א כה) ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, היינו המינים והאפיקורסים שהן הפסולת שאין להם תקנה בתשובה, שנאמר (משלי ב יט) כל באיה לא ישובון וגו', וכשיאבדו מתוך הקהל אז יהיה הכלי במלואה ויהיה צדק, אז יבא משיח צדקינו ויהיה צדק איזור מתניו (ישעיה יא ה), ולכך הרמז כלי, אחר כך מלך. והנה ידוע דהמצות הם תקונים, והנה ישראל נמשלו לשמן זית, כמו שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך וטעם רז"ל ידוע, ועוד טעם איתא במדרש (שמו"ר ל"ו א') דשמן זית אין מתערב בשאר משקים. והנה הפועל דמיוני של שמן זית זך הוא שיהיה הכלי מצורף ברוב רחמיו וברוב חסדיו, ועל ידי זה יבא משיח, ועל פי זה מבואר המדרש, והבן.

במדרש (ב"ר פצ"ו א') ויחי יעקב (בראשית מז כח). למה פרשה זו סתומה דכיון שנפטר אבינו יעקב, התחילה שעבוד מצרים על ישראל. והנה איני יודע איך נרמז זה בסתימת הפרשה. ורש"י פירש שנסתמה עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד, והנה כפי הנראה רש"י ז"ל פירוש זה דעת עצמו, אבל אינו פירוש המדרש, כי לפי זה יהיה העיקר חסר מן הספר. וגם לפי פירוש רש"י ז"ל קשה הרי כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שיעבוד (שמו"ר פ"א ח'), ובפרט בחיי יוסף, (עיין במפורשים שיישבו דבריו). ועיין בדברי הרב הקדוש באור החיים במה שאמרו רז"ל (ב"ר פע"ט א') שלא נפטר יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא מיוצאי חלציו, (ששים רבוא דייקא הן הן כלל ענפי הקדושה), עיין שם בפרשת ויגש בענין המורא של יעקב כשירד למצרים, וכלל דבריו שענין הירידה למצרים היה להוציא ניצוצות התקועים בקליפת מצרים שהוא בטומאה היותר גדולה, ולשם היו משוקעים הניצוצות ביותר, וכלל הששים רבוא שקבלו התורה, הן המה אותם שהיו משוקעים בקליפת מצרים, ובימי יעקב יצאו הניצוצות מתוך הקליפה, ואחר כך הוצרכו לשיעבוד ולעינוי להתם חלאתם, ויתבררו ויתלבנו שיהיו ראויים לקבלת התורה, עיין שם דבריו המה מיוסדים על אדני פז כתבי הקודש להאר"י ז"ל. והנה אני הקטן אקרב הענין במשל באיכות הצירוף הכסף הגשמיי, הנה הכסף ההוא בעפר יסודו לא נראה לעין רק עפר ורגבי אדמה, רק המבין יראה בגוש העפר ההוא שיש בתוכו ניצוצות כסף, ויוכלו להוציאם על ידי הסמים והמצאות השייכים לזה, הנה קודם המלאכה הלזו הנה עפר שמו ואין לו שם כסף, וכאשר יחפור האומן אחר העפר הלזה ויקח את הנראה לו ראוי להוציא ממנו ניצוצי כסף, ויפעול בו בסמים הידועים, הנה קנה שם כסף, רק שעדיין מדובקים בו רגבי עפר אשר ממנו יצא, הנה יקחנו האומן ויכהו בקורנס ובסדן ובשארי הכלים, עד שיוסרו מעליו כל הרגבים ולא יוכר אם היה יסודו מעפר, אבל עדיין אינו מזוקק, כי עדיין טמון בתוכו טבע גסיות העפר ולא יתחברו החתיכות לגולם אחד מבלי סיג, על כן יקחנו האומן וישימהו בתוך כור ויפעול בו באש השורף כל סיג שבו, ובהפרד הסיגים יתהווה הכסף לגולם אחד מבלי סיג מונע. והנה תראה האומן כאשר ירצה לעשות כלי גדול של כסף, ויבקש מעפר מוצא הכסף לעשות ממנו הכסף, הנה כשיקח מערימת העפר מעט ויעשה על ידי הסמים המלאכה הראשונה עד שישוב מעפר להיקרא בשם כסף, ובאם שיעור הכסף הזה לא יספיק לו להכלי הנרצה, הנה לא יעשה מלאכתו השניה בקורנס ובסדין, עד אשר ישוב עוד ויקח מערימת העפר מעט מעט ויפעול המלאכה, וכאשר הכין השיעור ובירר מהעפר כל הצריך למלאכתו, הנה יניח המלאכה הראשונה לגמרי, ויסתום הבור אשר לוקח ממנו הרגבי אדמה, ויתחיל לפעול המלאכה השניה בקורנס, וכן משניה לשלישית לא יתחיל השלישית עד שיגמור המלאכה השניה מעט מעט בכל חלקי הכסף. וככה הוא במפלאות תמים דעים בהוצאות ניצוצי ישראל ששים רבוא ניצוצות, (הגם שמקובל בידינו ר"ב ניצוצות היו במצרים, היינו ר"ב מרפ"ח ניצוצין קדמאין, אבל בחילוק לנשמות ששים רבוא ענפים ולתולדותיהן, אין מספר המסתעפים מכל ענף וענף), הנה היו משוקעים בטומאת מצרים ערות הארץ ולא ניכר רק גסות וחומריות מצרים, והפועל אומן ית"ש הוא היודע הזיקוקין דנורין התקועים בתוכם, אשר הם ראוים להכלי הנכבד קבלת התורה בששים רבוא אותיות, הנה הביא השבעים ענפים הכוללים למצרים אשר הם כדמיון אבן השואבת הראוים למלאכה הלזו, לשאוב מטומאת מצרים כל ניצוצי הקדושה השייכים לענפיהם הפרטים, ויקרא להם שם חדש בני ישראל. הנה כאשר נגמרה המלאכה כביכול, שיצאו מעפריות מצרים כל הניצוצי קדושה השייכים אל התורה, הנה נקרא כעין סתימה להבור אשר לוקח העפר ממנו, כי אין עוד עפר ראוי להמלאכה הזו. וכבר כל העפר אשר היה ראוי למלאכה הלזו, הנה אחר כך בהיקרא שם חדש בני ישראל, מכל מקום עדיין עפריות טומאת חלאת מצרים דבוק בהם מקום אשר משם יצאו כמשל הכסף הנ"ל, הנה מן הצורך לשיעבוד להכות בקורנס ובסדין להתם החלאה, וכאשר תתום גם המלאכה ההוא עדיין לא יתדבק, כי טבע העפר מוטבע בתוכו, הנה מן הצורך לעינוי בתוך כור על ידי פעולת האש השורף כל חלאה והיו לאחדים ממש, והגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי (משלי כה ד). וכאשר תתבונן בכל זה תבין לפי פשוטו מאמרו ית' הנכבד לאבינו אברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טז יג), (רצ"ל מאז יהיה לך זרע אשר בו וממנו יצאו כל הענפים הראוים אל התורה היינו הששים רבוא, הנה יהיו מתחילה בבחינת גר בארץ לא להם, שלא יהיה להם שום יחוס רק יהיו משוקעים בארץ בלי היכר הניצוצין, ואחר כך כשיצאו מהארץ ההוא ויוכרו בהיקרא להם שם חדש שהם זרע"ך, אז) ועבדום (יתחיל השיעבוד כאשר תגמר המלאכה ראשונה לגמרי, אז תתחיל המלאכה שניה להתם הטומאה מהם, ואחר כך תתחיל המלאכה שלישית) ועינו אותם (בכור הברזל למען יתדבקו והיו לאחדים ממש, ואותו שאינו מתדבק ישרף באש, הן אותן שמתו בג' ימי אפילה, וסך הכל הגרות והשעבוד והעינוי יהיו ארבע מאות שנה מיום שנולד יצחק, שהיה זרע לאברהם ראוי להסתעף ממנו הענפים, מאז נמנה גרות הניצוצין שהיו במצרים). ומעתה בין והתבונן שלא נפטר יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא מיוצאי חלציו, הנה נשלמו ענפי הקדושה וקנו לעצמם שם בני ישראל, ונשלם ענין הגרות הנאמר לאברהם, והתחילה מלאכה השניה הוא השיעבוד שאמר הש"י ועבדום, והנה הגם שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, הנה השהה הש"י מלאכתו השניה כביכול בזכות השבטים, אבל עם כל זה כיון שכבר נגמרה המלאכה הראשונה, (ידמה לסתימת הבור שהוציאו ממנו ניצוצי הכסף), הנה מוכנת השניה לבוא, והגם שמשהה האומן מלאכתו בסיבת מה, עם כל זה כבר בא העת והעונה. ובזה יבוארו לך דברי המדרש מפני מה פרשה זו סתומה, דכיון שנפטר יעקב אבינו (שלא נפטר עד שראה ששים רבוא, וכיון שנפטר היו מושלמים בודאי ששים רבוא), התחילה שעבוד מצרים על ישראל, (על ישראל דייקא שכבר היו להם שם חדש אשר פי י"י יקבנו ישראל), על כן נסתמה זאת הפרשה, להורות על סתימת המעיין אשר ממנו הוציאו הניצוצין ההם, הבן הדברים וינעמו לחכך:

וְזֶה בְּחִינַת (מִשְׁלֵי כה) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק וְכוּ'. כִּי בֵּרוּר הַכֶּסֶף מֵהַסִּיגִים לַעֲשֹוֹת כְּלִי הוּא בְּחִינַת הַכְנָעַת הָרִשְׁעוּת עַל יְדֵי בְּחִינַת בֵּרוּר הַטּוֹב מֵהֶם בִּבְחִינַת נִגּוּנִים כַּנַּ"ל בִּבְחִינַת וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְכוּ' כַּנַּ"ל בְּהִלְכוֹת מְקַבֵּל אֶת הַשָּדֶה, עַיֵּן שָׁם: