Chasidut על משלי 27:6

והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.

נִמְצָא, כְּשֶׁלּוֹמְדִין אֵיזֶה הֲלָכָה שֶׁחִדְּשׁוּ הַתַּנָּאִים, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְדַּבֵּק רוּחַ הַתַּנָּא עִם רוּחַ הַלּוֹמֵד, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ נוֹשֵׁק אֶת עַצְמוֹ עִם הַתַּנָּא: אֲבָל תַּלְמִיד־חָכָם שֵׁד יְהוּדִי, כְּשֶׁלּוֹמֵד גְּמָרָא אוֹ פְּסַק־דִּין, עָלָיו כָּתוּב (משלי כ״ז:ו׳): נֶעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא, כִּי הַתַּנָּא אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבֹּל רוּחוֹ שֶׁל תַּלְמִיד־חָכָם שֵׁד יְהוּדָאִין, כִּי מִי יָכוֹל לִסְבֹּל לְנַשֵּׁק אֶת עַצְמוֹ עִם נְבֵלָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁנְּבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ.

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים (דברים כב א) וגומר עד ומצאת לא תוכל להתעלם (דברים כב ג). הכל על פי צחות המליצה והמוסר, בהקדים מה שפירשו בכי תראה חמור שונאך רובץ וגומר (שמות כג ה), שרומז על החומר של האדם, עיין באור החיים. ובהקדים שהגוף נקרא לבוש, שנאמר (איוב י יא) עור ובשר תלבישני. והנה מסתבר דגבי בעלי הנפש נקרא לבוש, ובעלי הגוף נקרא חומר כשמו כן הוא. והנה תשובה הוא לשון השבה. והנה מצינו במסכת ברכות (דף ה':) ברב הונא דתקיפו ליה ד' מאה דני דחמרא וכו', שם הדר חלא והוי חמרא. והיינו על ידי תשובה דאמר קבילנא. והנה כך מוטל על כל איש באם יראה היזק לחבירו, שיזכירנו לפשפש במעשיו, וכל שכן לעצמו, ואל יאמר ממון הקל, ועל ידי כך תשיבם לו. וזה שאמר לא תראה את שור וגו' נדחים מחברך, כי הוא בכל מקום שהוא רק שנודח מחברך, והתעלמת מהם לומר שהוא ממון הקל ומקרה היא, רק באיש הישראלי הכל אצבע אלקים ותתעורר לחברך אל התשובה. וזה שאמר השב, הוא שם דבר השבה, והוא השבת עוונת, בזה תשיבם לאחיך, כמו שאמרו הדר חלא וכו', ואם לא קרוב וגומר, וידוע דאינו נכנס באוזן רק דברי האוהב, כי נאמנים פצעי אוהב (משלי כז ו), אז ואספת וגומר תקרבהו אצלך עד דרוש אחיך אותו, כמו שדרשו חז"ל (ב"מ כ"ז:) שתדרוש את אחיך מה חטא ועל ידי כך והשבותו לו, וכן תעשה לחמורו, היינו אם יש לו היזק הגוף, שתעורר אותו על התשובה, וזה עיקר ביקור חולים שאל תאמר באם נחלה חולי הגוף, אז לא אצער אותו כי כמה חששו רז"ל לבל יצטער השכיב מרע כמו שדברי שכיב מרע ככתובים וכו' (גיטין י"ג ע"א) שלא תטרף דעתו, אל תאמר כן לענין זה, ושמא תאמר זה דוקא בהמוני עם, אבל בצדיק איך אשא פני לעורר אותו לפשפש במעשיו, על זה אמר וכן תעשה לשמלתו, והבן. הכלל שלא יתלה שום דבר במקרה, וכן תעשה בעצמך לכל אבידת אחיך, היינו בהעדר אחיך הישראלי שתתעורר ותעורר אחרים אל התשובה, ומה שקראתי אותו אבידה, אל תחשוב כי הוא באמת אבידה, רק אשר תאבד ממנו מאתנו ישראל, היינו כמו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ו.) הצדיק אבד לדורו אבד, ובמשנה תורה משה המדבר אף שהוא בשליחות, מכל מקום הלשון בכל משנה תורה כמדבר בעד עצמו, והזהיר שאין לתלות במקרה העדד הישראלי שהוא אחיך בתורה ובמצות כנודע מדרשות רז"ל באחיך, והביא ראיה שכלית, והוא מה דאיתא בירושלמי כד דמך ר' ספרא אמרו שבטים מציאה מצאו וכו', ועיין ביערות דבש חלק ב' דף ס"ב ע"ב מה שפירש בו. והיינו ומצאת לא תוכל להתעלם לתלות במקרה, וכל שכן באבדן נפש צדיק. ושורש הפסוקים אלו, אף שכבר נצטוינו ברואה דבר עבירה בחבירו, ואמר כאן נוסף על זה שאף אם לא ראה דבר עבירה בו, רק איזה היזק לו, יעוררו לתשובה לפשפש במעשיו.