Chasidut על משלי 3:17

וְעַל־יְדֵי מָה יִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֵּין בְּטִיבוּ בֵּין בְּעָקוּ, עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת שָׁלוֹם, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ג׳:י״ז): וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם; וְעַל־יְדֵי צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ גַּם כֵּן בְּרִית שָׁלוֹם. וּמֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לֶאֱהֹב אֶת הַשָּׁלוֹם בְּכָל מָקוֹם, הֵן בְּטִיבוּ וְכוּ', וְיָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל, וְלֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה:

באופן אחר נראה לפרש המדרש הנ"ל (דב"ר פ"י א'), כי מתוך התשובה של המדרש כך שנו חכמים כל שספק נפשות כו', מובן דהשאלה היה דוקא ספק, והיה השאלה אי דוקא פקוח נפש ודאי דוחה את השבת, או גם ספק. והנה בתשובת הרשב"א סימן תרפ"ט נשאל אם שוחטין לחולה שיש בו סכנה במקום שיש נבלה. והשיב דזה תולה אם נאמר דשבת דחויה אצל חולה, או הותרה כמו בטומאה (פסחים ע"ז ע"א). דאם אמרינן טומאה הותרה בציבור, אם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר, יותן לטהור מן הכוס הנטמא, מה שאין כן אם טומאה דחויה. הכי נמי אם שבת הותרה אצל חולה, שוחטין לו אפילו יש נבלה, שלא אסרה תורה כלל מלאכת שבת אצל חולה. מה שאין כן אם הוא רק דחויה, עד כאן דברי הרשב"א. ונ"ל דגם ספק נפשות אם דוחה שבת, יש לומר דתולה בזה אם דחויה או הותרה, רק דכיון בנידון דידן הוא בהיפך בנידון דהרשב"א, דהיינו בנידון דרשב"א אם אמרינן שבת הותרה, אם כן מקלינן לענין שבת, ואם אמרינן שבת דחויה מחמרינן לענין שבת. אבל בנידון דידן נראה להיפך, אם אמרינן הותרה מחמרינן לענין שבת, ואם דחויה מקלינן לענין שבת. ואבאר זה, דהא אי נימא דהותרה שבת אצל חולה, היינו דלא ציוה על איסור מלאכת שבת במקום חולה שיש בו סכנה כלל, אם כן אין להוכיח דנפש מישראל חשוב יותר ממצות שבת, כיון דעל זה לא ציוה כלל באיסור שבת, ולא רצה ית"ש להכביד עולו כל כך, ודרכיה דרכי נועם כתיב בה (משלי ג יז). אבל אי אמרינן שבת דחויה אצל חולה שיש בו סכנה, אם כן יש כאן מצות שבת רק דנדחית מפני נפש ישראל, אם כן ודאי מוכח דנפש ישראל חשוב יותר דמי נדחה מפני מי, הוי אומר קטון נדחה מפני גדול, והוא סברה נכונה וברורה לדעתי בעז"ה.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו׳ פירש״י אמור ואמרת להזיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פרט למת מצוה וכו׳ כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הנה בכל אחד מישראל מוכרח להיות בו כל התורה ועבודת הקרבנות אף שהיתה בכהן מכל מקום יש גם כן אחד מישראל כל העוסק בתורת עולה כו׳ והנה בתורה יש תרי״ג מצות רמ״ח מצות עשה נגד רמ״ח אברים שס״ה לא תעשה נגד שס״ה גידים ומהו כנגד היינו שהם המה ממש רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח ושס״ה לא תעשה הם שס״ה גידים דכתיב (בראשית ט׳, ו׳) בצלם אלהים עשה את האדם דהיינו בצלם של התורה כי התורה היא קומה שלימה של רמ״ח איברים ושס״ה גידים רוחניים ובכל מצות עשה מחיה אבר א׳ השייך לאותו מצוה וכשנזהר ממצות לא תעשה מחיה גיד א׳ והפרשה הזאת מוכרחת גם כן להיות בכל אדם והוא בזה האופן כי הנה כהן נקרא העובד ה׳ וכשאין כהן בבית הכנסת קורין ישראל במקום כהן ורב קרי בכהנא דהיינו אפילו שהיה שם כהן שכל העובד ה׳ נקרא כהן. והנה איתא במשנה דאבות הוי מתלמידיו שלא אהרן אוהב שלום ורודף שלון אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומהו אוהב שלון ורודף שלום הוא ע״פ מאמר הכתוב (ישעיה כ״ז, ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי דהיינו כשמחזיקין בתורתו יתברך ועבודתו עושה שלום בפמליא של מעלה דהיינו בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ומפרש התנא כיצד יעשה זאת לזה אמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והנה כל העולמות נבראו בכ״ב אותיות התורה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא וכשלומד תורה לשמה בדור מעלה ומקרב את העולם לשרשו אל התורה ובתורה כתיב (משלי ג׳, י״ז) וכל נתיבותיה שלום ונעשה שלום בפמליא של מעלה בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ולא יהיה מלחמות: