Chasidut על משלי 3:20

ויקהל משה וגו' (שמות לה א). פירש רש"י (ד"ה ששת) הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ומקשה המזרחי מהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא שבת עשה ולא תעשה והמשכן עשה לבד, ואם כן למה הוצרך להקדים פרשת שבת. (ב), קושית האלשיך על לא תבערו, דלמאן דאמר לחלק (שבת ע' ע"א), למה דוקא בהבערה. (ג), מאי ענין זה של לימוד חילוק מלאכות כאן, דלא נצרך ענין שבת פה רק להודיענו דלא נדחה מפני מלאכת המשכן, ולימוד זה דחילוק מלאכות היה להודיענו בעיקר ענין שבת, וגם למאן דאמר ללאו יצאת קשה כנ"ל. (ד), קושית האלשיך למה כאן דוקא ויקהל ולא בשאר גופי תורה, וגם לא בעיקר דיני שבת, רק כאן שנאמרה דרך אגב. והנ"ל בזה על פי מה שכתב בשפת אמת סי' כ"ה בשם נזר הקודש על המדרש בפרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) על ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), ועל המאמר (נדרים ל"ב ע"ב) ביקש הקב"ה להוציא הכהונה מזרעו של שם, ועל מאמרם במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א) שאמר משה ומה כסא של (רגל אחד) [שלש רגלים] אינו יכול לעמוד בפני זעמו וכו', עיין שם. ותוכן דבריו דאברהם עקר היה, וממנו ואילך מתחיל בריה חדשה כי כבר נפסק חלק מולידיו מצד טבע שיתוף קרבת הגוף, לכך שפיר אמר במדרש ואעשה אותך לגוי גדול ולא מנח, כי אני עושה אותך בריה חדשה. וזה אמרם ביקש להוציא הכהונה מזרעו של שם, אבל מכיון דהקדים ברכת עבד לרבו הוציאה מאברהם, דהיינו כנ"ל שהיה עקר, וממנו היה מתחיל התחלה חדשה. וזה שאמר משה ומה כסא של רגל אחד, ר"ל באם היה ח"ו מכלה את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, היה צריך להרבות זרע משה על שעה שלא כדרך הטבע לעשות אותו רק אותו כבריה חדשה, ואם כן כבר היה נפסק זכות האבות, והוי רק רגל אחת, עכ"ל הצריך לענינינו פה ודפח"ח. אך קשה על דבריו דהא לא אמר למשה ואעשך לגוי גדול רק מפני הקושיא ושמא תאמר מה אעשה לשבועת אבות, עיין ברש"י בנימוקי החומש (ד"ה), ואם כן לסברא זו אם יעשהו כבריה חדשה, לא יצא ידי השבועה. ונראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא בעל נזר הקודש, על פי מה שאמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים (יבמות ס"ד.), דלטעם רז"ל משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן, היה די באמהות עקרות. והענין דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא מחמת שתולדותיו אצלו בכח, על כן היה עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם תולדותם בכח הגוף כלל, אבל ישראל היה בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה פירשתי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ר"ל אותן שהם במציאות בכח ביצחק יקרא לך זרע, (והארכתי בכל זה בפרשת תולדות בביאור הירושלמי, עיין שם). ועל פי זה אתי שפיר דהא דאמר ואכלם, ודאי על כליון הגוף, דהא מצד הנשמה כל בית ישראל חיים וקיימים המה, והנה מצד הנפש ודאי דהאבות הן היסוד והשורש והגזע וכמו שאמרנו ביצחק, ונמצא שבועת האבות הוי נתקיים בבני משה אף דהו נעשה כבריה חדשה, דהא כל חשיבות הישראלי הוא מצד הנשמה דאקרי אדם, דאתם קרוים אדם ודאי (יבמות ס"א ע"א), היינו מצד הנשמה, דמצד הגוף עובדי כוכבים ומזלות וישראל שווין המה, אבל לענין קיום הגופני ודאי לא הוי רק כסא של רגל אחת, ודוק. והנה נקדים עוד מה שאמרתי על הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן, על פי הגמרא (פסחים נ"ד.) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם בית המקדש שנאמר (ירמיה יז יב) מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא נשלם כבוד ה' את המשכן ר"ל עם המשכן, (ויתבאר להלן). והנה נ"ל הטעם של שבת, שכל מלאכה היא ודאי מעין הנעשה בששת ימים וקנה שביתה, מה שאין כן המשכן שהוא בריאה ומציאות בפני עצמו, ולכך צדקו אמרם (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, וכמו שאמרו בכתובות (דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים וכו', ואלו במקדש כתב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, ולכך אמרו ישראל אפשר שהשכינה תשרה על ידי בן עמרם שהוא תכלית כונת הבריאה, כאמרם (תנחומא נשא סי' ט"ז) נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים ודוק, וכבר ידעו כל ישראל דהמשכן הוא מציאות חדש שהקב"ה צוה להודיעם, כאמור (שמות לה ל-לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו', (שמות לה לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ודעת, מיניה ילפינן דידע הצירוף, דכתיב הכא ודעת, וכתיב התם (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו, ולפי זה לא היה המשכן מעין הנעשה בששת ימים, ומאי ענין שבת לזה. אך התירץ כי אמרינן (שחרית לשבת) כי לעמך ישראל נתתו ולא ישכנו בה ערלים, ועובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), ולכאורה לפי מ"ש מסתבר דלא שייך לישראל, דהם גם כן קדמו במחשבה לעולם, כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד') ישראל עלו במחשבה, ויציאתן בפועל מאברהם שנעשה בריה חדשה, ואם כן הם אינם מעין הנעשה בששת ימים. אך התירוץ דעיקר חשיבותן מצד הנפש, וכל הנשמות היו כלולין באדם הראשון, והם בני אדם מצד הגלגול כמו שפירשו ברשע בן צדיק (ברכות ז' ע"א), אבל לא בני נח, ועל זה הקפיד אברהם, ואם כן השבת שייך להם. ואם כן לפי זה אף שמשכן הוא מציאות בפני עצמו, מכל מקום כיון שנעשה בידי אדם והוא מעשה הצדיקים כמבואר במסכת כתובות (ה' ע"א), אם כן כיון שנברא אדם, היה המשכן בכח בעולם ושייך עליו השבת, והראיה דמה שהיה בכח בעולם היה חל עליו השביתה, מאש שנברא במוצאי שבת כידוע ממאמר רז"ל (שם בפסחים, נ"ג ע"ב) דאש נברא במוצאי שבת, ודוק. ועל פי זה מיושב הכל ויקהל משה, ואז בס' רבוא ניכר חשיבות הישראלי כמ"ש בנזר הקודש במאמר דכסא של רגל אחת, דהיו צריכין להיות ס' רבוא עיין שם, והזהירן על שבת, וכיון דניכר חשיבותן של ישראל שהם מציאות חדש, קשה מה שייך להם לשבת כמ"ש, אבל התירוץ כמ"ש דהיו באדם הראשון מצד הנשמה, והיא הקדמה דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דלא תימא כמ"ש שהוא מציאות בפני עצמו, דזה אינו דכיון דנברא האדם היה בכח דכל הנשמות כלולין בו, ושמא תאמר מה בזה דהיתה בכח, לזה אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ומוכח דכיון דהיה בכח אז הוי כבעולם, ודוק.

והנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר וכמ"ש (משלי ג' כ') בדעתו תהומות נבקעו ואמרו ז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב אם אין דעת הבדלה מנין, וע"כ בהופיעה דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות, אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, וע"כ כשישראל זוכין לבחי' הדעת למטה ע"י מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת הארבעה דברים הנ"ל שעושין אומה"ע כנ"ל עי"ז מתעוררת מדת דעת עליון ונתגלה ההבדל שבין ישראל להאומות, וממילא נסתלק קטרוג שרי האומות למעלה, והאומות נופלים במלחמה למטה:

והענין כשהאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבה שהוא קומה שלימה, והוא מתעורר מהם אל הבורא ית"ש (משלי ג, כ): "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר (זהר חלק ג י, ב) "כולם בחכמה אתבררירו", ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה וברכה, וזהו אמרם רז"ל (ברכות לג, א) "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): "אֵל דֵּעוֹת ה'"", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי"ה ב"ה כדברינו הנזכרים, שהרי (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב"ה, כי אין-סוף ב"ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב"ה, ועל-דרך-זה היה המקדש, כאמרם רז"ל כמו-כן על מקדש שניתן בין ב' אותיות, שנאמר (שמות טז, יז): "פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹ'" כידוע שהמקדש היה משפיע ומחלק מזון וטובה לכל הברואים ואפילו לאומות-העולם כמבואר (סוכה נה, ב) בפרי החג, ושאר דברים המבוארים בזוהר, והוא אמרם רז"ל: "אִילּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ מַחֲרִיבִין אוֹתוֹ" ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר, שעל-ידו מתייחדים כל הברואים אל שורשם ונשפעים טובה, וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו', מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי, כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במדה זו יש לו במדות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות. ואח"כ כשמתעורר מן הדבר אל הבורא ית"ש הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ"ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ"ב מסעות, וזהו שם של מ"ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.