Chasidut על משלי 3:4

ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. פי' רש"י שהיה מתירא שמא תתעבר ותכחיש יפיה. ענין חטא ער נצמח כמו שנתבאר, בקש יעקב לישב בשלוה היינו להשמר מכל מעשה לבל יכנוס בשום ספק, והנה זאת אין רצון הש"י בעוה"ז לכן הראה לו הש"י, ראה מי שיוצא מיוצאי חלציך שהוא ג"כ ישתמר ממעשה בכונה שלא יבא לידי הפסד, רק שהוא בענינים גופנים וראה והבן ערך דבר בזה, כי אצל יעקב היה נמצא ג"כ חסרון הזה, רק חסרונו היה בעבדות הש"י שהיה משמר עצמו מבלי להכחיש יופי עבודתו, וכאשר יסתעף זה עד הגוף אז הוא חטא מפורש וכן הוא בכל מחשבות האבות שאצלם היה קטן מאד ואח"כ כאשר יברר הקב"ה ויברא ממחשבה כזאת נפש מיוחד יתברר מה שיתברר. והנה חטא ער ואונן היה כפי המבואר במשנה (אבות פ"ב,מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, תפארת לעושיה היינו שהמעשה שהאדם עושה תשא חן בעיני בני אדם, ותפארת לו מן האדם היינו שיהיה טוב בעומק במעמקי חיים שלו היינו צורת אדם. [כי אדם הוא במעלה גדולה יותר מאיש כמבואר (בזוה"ק תזריע מ"ח.) תשלום.] וצריך האדם להביט לכל מעשיו שיהיו מבוררים עפ"י שני אופנים הללו, ואם יארע לפני אדם מעשה שלא תשא את שני הברורים האלה, בזה היא מחלוקת ב"ש וב"ה במס' כתובות [ט"ז:] דתנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, והוא שלפי סברתם העיקר הוא תפארת לעושיה, שאם יאמר כלה נאה וחסודה לא יהיה התפארת לעיני בני אדם משום מדבר שקר תרחק, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, היינו אף שאין בזה תפארת לעושיה, מ"מ אין צריך להשגיח ע"ז מפני שהוא תפארת לו מן האדם היינו, שכל האדם יכריחו לזה [כמו שכתיב (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואח"כ בעיני אדם. תשלום.] וכמו שביארו שמה, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגננה בעיניו. והנה ער השגיח עיקר על תפארת לו מן האדם כי זאת ידוע, כי כל הולדה לא תבוא רק ע"י הסתרה ושכחה כמו שהגרעין הנזרע לא יצמיח בלתי אם יכלה בעפר וירקב, וכן הטיפה חיים שיורד מהמוח לא יוכל לבוא לידי הולדה עד שיתעבה ויתגשם בזרע אנשים, כי בזה הרגע נפסק ונשכח דעת האדם ובאם היה האדם עומד תמיד בדעתו נגד בוראו לא היה יכול לבוא לידי הסתר ושכחה הזאת שיבא ממנה הולדה, ולכן ער ביען שהשגיח רק על תפארת לו מן האדם והיינו שהיה לו שכל בהיר תמיד והיה עומד נוכח הש"י, ע"כ לא רצה להכחיש זאת, וזה פי' שלא תכחיש יפיה היינו שלא להכחיש תפארת ישראל, ואונן לקח לו דרך השני כי מעשיו היו לפי שראה כוונת אביו שרק יקרא הזרע ע"ש אחיו ע"כ הרע בעיניו שלא יתקן את עצמו, רק את נפש אחיו והיה לו תרעומות וזאת הענין נמצא גם בצדיקים גדולים ומעשה אונן נקרא תפארת לעושיה, ע"כ היה תיקון לנשמתם שנולדו אח"כ פרץ וזרח, פרץ היה נשמת ער כי פרץ הוא לשון תקופות היינו תפארת לו מן האדם, היינו אף שהוא הפך מתפארת נגד בני אדם לא ישגיח ע"ז, וזרח הוא נשמת אונן כי שמו מוכיח עליו שהוא תפארת נגד בני אדם. ועל אלו השנים אמר הש"י צדקה ממני ממני יצאו הדברים כבושים, היינו אף שער ואונן לא היו ראוים בעיניו, אבל אלו השנים שהיו נשמותיהם ישרו לו, כי אף שנראה שפרץ עושה נגד ההלכה כמו שמצינו במלכות בית דוד, ע"ז מעיד הש"י שהוא מפני עת לעשות לה', ואף שעל המעשה היה נראה שחטא ער היה גדול מחטא של אונן מ"מ נשמתו היתה גדולה בעומק מנשמת אונן כי ממנו נולד מלכות בית דוד, כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (במדרש) (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים היינו בסוד כבוש שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו'. פתח על זה בתנחומא (ויצא) ילמדנו רבינו נר שיש עליו צורת עבודה זרה כו'. הענין שפתח כאן בזו ההלכה, כי עבודה זרה מרמז על דבר שנתרוקנה ממנו הקדושה מכל וכל, זה נקרא עבודה זרה. והנה כתיב (קהלת ב׳:כ״ו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים. והענין בזה, כי אף שנמצא גם בהאומות שקר החן והבל היופי לעין אדם, כמו עשו שהיה מיפה את עצמו בפני אביו יצחק, וכן בלבן היה איזה חן על הגוון בעוד שהיו כלולים בו רחל ולאה אמותינו הקדושות, אכן אצלו היה הקדושה בשביה ובגלות. ובאמת אף מעט הטוב שלעיני אדם הוא גם כן מכח קדושת ישראל, כנאמר אצלנו (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. אכן העיקר הוא מקודם בעיני אלהים ואחר זה אף בעיני אדם, בכדי שלא יהיו עליו קטרוגים. וכל הימים שנשתהא אבינו יעקב בבית לבן, ולבן קיבל השפעתו על ידו, היה בו עוד מעט קדושה, אבל כאשר הלך ממנו אבינו יעקב אז נתרוקנה הקדושה ממנו ולא נשאר בו שום צד קדושה. וע"ז מורה התרפים שהיה לו ללבן, כי ענין התרפים הוא, ששוחטין אדם ואחר שיצא ממנו כל כח החיים שלו אז הם עובדין אותו, כדאיתא בתנחומא (ויצא יב). וכשיצא ממנו יעקב היה כל עבודתו של לבן לכלי ריק בלי שום חיים, משל לעומד נגד אספקלריא ומביט בה אז נראה צורתו בהאספקלריא, אבל אם יתרחקו מהאספקלריא אז אין צורתו נראה בהאספקלריא. וכן כשהלך יעקב מלבן לא נשאר בו ללבן שום רושם מקדושה. ולכן קודם שהלך יעקב מאתו אמר, נחשתי ויברכני ה', היינו שעל הגוון היה בו עוד איזה רשימה מקדושה, כמו שנתבאר לעיל, בשעה שגר שם יעקב. אבל אח"כ לקח וליקט יעקב מאתו כל הקדושה. וכן לקט כל הקדושה מעשו וקיבל הברכות מיצחק, שהיה בדעתו ליתנם לעשו. וכן מלבן לקט הכל, כדכתיב (ויצא לא) כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו. וכן אמר להם יעקב (שם) רואה אני את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום, היינו אחר שנלקט ממנו כל הקדושה שהיה בו, לא היה לו עוד אותו הפנים שהיה לו מקודם זה, כי עתה הוא רק עבודה זרה ממש, כי נתרוקנה מאתו כל כח הקדושה והחיים שהיה בו מקודם. לזה פתח התנחומא בזו הפרשה נר של עבודה זרה מהו שידליק ישראל ממנו כו'^קצחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת תצא ד"ה כי תצא: ושבית שביו. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל יהיה הטוב בשלימות. וכן מבואר בח"ב פרשת ויצא ד"ה וישמע: ביאר בזה רבינו ר' בונם זללה"ה מפרשיסחא שעיקר ישיבת יעקב אצל לבן היה ללקוט ממנו כל הדיעות טובות ומדות טובות ולהכניסם לקדושה, וכל זמן שזה המדה היא אצלם אז היא בגלות כי עושים עם המדה היפך מרצון השי"ת, אבל כשתכנוס זו המדה לתוך ישראל לא נשאר עוד אצל העכו"ם שום כח במדה זו כי הם רק כקוף בפני אדם, וכל זמן שהמדה הוא עוד אצלם נתראה על הגוון שהם לבוש למדה זו של השי"ת יותר מישראל, וזה נקרא שהמדה היא בגלות, אבל כשתכנוס לישראל אז הם יקיימו בה רצון השי"ת, כי הם כלי פעולה לרצונו יתברך, וכל זמן שהמדה היא עוד בין עכו"ם יש להם גוון חן בעוה"ז, וזורח זאת בפניו, ויצא לפועל על רכוש וקנינים. וכאשר שמע יעקב מבני לבן שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו, אע"פ שהם בעצמם לא הבינו מה שהיו אומרים, אך יעקב אבינו הבין שהשי"ת שלח זאת לפיהם כדי שהוא יבין שכבר קיבל ממנו כל כחו, וכל המדות טובות שנקראו נצוצות קדושות נכנסו כבר לישראל, ולכן אין לו עוד שום עסק עמו, ומיד וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום והבין מזה שניטל ממנו כל הגוון חן שהיה לו ואין פניו עוד כראשונה, ולכן היה צריך לברוח ממנו, שכבר לא היה בלבן שום ניצוץ טוב שיעצור בעדו מלהרע ליעקב. ושלח לקרוא לרחל וללאה, והם הבינו כוונתו והסכימו לדבריו ואמרו כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו, היינו כי מה שקבלנו מאתו הטובות היה כמציל מידו, שכל הטובות שייכים בשורש לזרע ישראל ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא בסוף העניין.:

ועל זה הענין איתא בזוה"ק (קדושים פו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל וכו' ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. היינו, כי ענין לפני מורה על אותן הפעולות שאין צריכין להעמיק בם למצוא בהם התיקון, אלא שניכר אצלם מפורש גם על גוון הרצון ית'. וזה הוא בחינת יעקב שנקרא לפני, והוא בחד דרגא עם יוסף, כדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ויוסף איהו דרגא דיעקב וכו'^ריטעיין לעיל פרשת וישב אות טז: יוסף הצדיק שנולד לו ליעקב ע"י גודל יגיעה נקרא בן זקונים, ואהב אותו מכל בניו, דאיידי דאתא מדרשא חביב עליה. ויוסף הצדיק היה משתוקק למדת יעקב אבינו וד"ת שלו, שמדתו הוא כדכתיב (תהלים קמו) אשר שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. היינו שלא היה חפץ בשום דבר שאינו מבורר, אכן אם ראה מתחלה מפורש האור לנכח פניו שיוכל לומר ברוך אתה ה', שהשי"ת חפץ בזו הפעולה אזי עשאה, וזו הפעולה הוא באורח מישר, אבל פעולה שאינה מבוררת בעידן עשיה רק שמתבררת אחר זמן זה נקרא בזוה"ק (משפטים קד.) ובתיקוני הזהר (תקון כא דף ס:) אורח יבום, שאחד מסייע לחבירו. ויעקב אבינו לא רצה באלו הפעולות על הסמך שתתברר אחר זמן, רק כל פעולותיו היו מבוררים בשעת עשיה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (קדשים פו:) לפני לא נוצר אל דא יעקב.. ומשום זה שהם בדרגא חדא, מצינו ששניהם הניחו משנותיהם לדוד המלך יותר מכל האבות, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד. אברהם שבק ליה חמש שנין וכו' יעקב תמניא ועשרין וכו' יוסף וכו' תלתין ושבע הא שבעין שנין דשבקי ליה לדוד מלכא וכו' יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך ודוד מסטרא דחשך קא אתא ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל וכו'. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו וכו' בגין דאקרי צדיק ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתר מכלהו וכו'. וזהו בחינת לפני לא נוצר אל דרגא דיעקב. ודרגא דדוד נקרא אחרי לא יהיה, היינו שדוד המלך היה בכחו לעשות מעשה אשר לפי ראות עין לא היה ניכר בה שום אור, והיה נראה בשעת מעשה ההיפוך מאור. אמנם לאחר המעשה, כאשר היו מעמיקין בה, אז היו מכירין שהשי"ת חתם על זאת המעשה שממנו היו הדברים כבושים, ומדרגה כזאת נקרא אחרי. וזה הוא כמו שאמרו ז"ל מדרש רבה (בחקותי לה) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהילים קיט) אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. היינו, שאחר כך היה רואה שכוון גם למפרע לעומק הרצון ית'^רכלעיל פרשה זו אות יח ד"ה וביאור, אות סט.. וזה הכל הוא מדרגת אחרי, שרומז על אורו של שבט יהודה. וזהו שאמר יוסף לאחיו התחת אלהים אני, היינו וכי אני במדרגת אחרי שיהיה לי בטוחות שהשי"ת יתקן את מעשי, ואם אנכי אהיה ח"ו נוקם ונוטר לכם כנחש אתחשב בזה לתלמיד חכם, הלא אין זאת דרגא שלי כלל, כי לפי מדתי אני מחויב להיות מעביר על מדותי. ואתם חשבתם עליו רעה אלהים חשבה לטובה, היינו שרק בכם הניח השי"ת זאת החיים, שאפילו אתם עושים דבר שנראה לעינים על הגוון בשעת מעשה רעה, אף על פי כן מתקן אותה השי"ת אחר כך לטובה ומראה בה רצונו ית'. אבל אני צריך לפעול כל המעשים באופן שיהיה לפנים גם כן טוב, כדכתיב (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולפי הנראה, מאחר שמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, אם כן למאי נפקא מיניה צריכין גם בעיני אדם. אכן זה קאי על אורו של שבט יוסף, כי להתקיפות של שבט יהודה הוא באמת די למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים לבד. אמנם שבט יוסף צריך לברר את עצמו בכל הפעולות על הגוון ג"כ, עד שיהיו נושאים חן גם בעיני אדם^רכאמבואר לעיל פרשת ויצא אות סט: יוסף הצדיק מדתו הוא שלא לסמוך על קדושת האבות בלבד, רק לברר את עצמו בצמצומים רבים וקדושת עצמו להרגיש בעצמו הקדושה ושיהיו מעשיו טובים אף נאים אפילו על הלבוש, שלא יהיה שום טענה עליו מכיון שהוא מברר עצמו מצדו ביותר, ולכן כתיב בו (ויחי נ) התחת אלהים אני, היינו שהוא היה בבחינת "פני" כי הוא היה זיו איקונין של אביו יעקב, דכתיב בו (תהלים קמו) שברו על ה' אלהיו וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב. עיין עוד שם אות סז ד"ה וזהו העניין.: