Chasidut על משלי 3:8

כֵּן יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת לָהֶם פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַצָּרִיךְ לִרְפוּאָתוֹ, כִּי הַתּוֹרָה הִיא רְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג׳:ח׳): רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ; כִּי בְּהַתּוֹרָה יֵשׁ שְׁנֵי כֹּחוֹת: סַם חַיִּים וְסַם מָוֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עב:): זָכָה – נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים; לֹא זָכָה – נַעֲשֶׂה לוֹ סַם הַמָּוֶת.

ויהס כלב את העם וגו׳ עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. להבין הלשון שאמר עלה נעלה יכול נוכל. גם להבין מ״ש בגמרא מלמד שנשתרבב לשונם עד טיבורם והיו תולעים יוצאים וכו׳. דהנה כתבנו לעיל שהמרגלים כפרו בתיקון של השבירה ואמרו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם שהוא על הורקת הכלים מהטוב שבהן לקרב לשרשו העליון. כמאמר המין אפלגא דלעילא דהורמין וכו׳, שהפרידו האלקות מן הבחי׳ שנפלו בשבירה, ואמרו שהרע הוא רק רע, ובאמת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה ומלכותו בכל משלה, ואפילו בקליפות, רק שצריכין אנו ישראל לבררם, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו שאז יוגמר הבירור ויעלו כל המדריגות תחתונים לשרשם לרום המעלות. ולולא חטא המרגלים, היו ישראל נכנסין לארץ ולא היו גולים בגלות כלל, ולא היתה העלייה לארץ רק פעם א׳, ומיד היו מתחילין ימות המשיח, שעל ידי האמונה היו מבררין הבירורין והיה נגמר באותו הזמן,אך על ידי הכפירה שהכניסו המרגלים בתוכן, הוצרכו לגלות ולהארכת זמן הבירורין עד ימות המשיח במהרה בימינו. וזהו ויהס כלב מלשון דומיה, שהודיע להם איך שגרמו לבא על ידי זה לידי דומיה, כמ״ש (איכה ב׳, י׳) ישבו לארץ ידמו גו׳, על ידי הגלות, ויאמר עלה נעלה, ב׳ עליות אחד בימי יהושע ואחד בימי עזרא, עד אחר כך כי יכול נוכל בימי המשיח במהרה בימינו, ונודע כי גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ע״כ רמז על רמז הבית האחרון שנזכה אי״ה, כפל לשון יכול נוכל, להורות על גודל השלימות שיהיה אז יותר מן הראשון. ונודע שהשבירה היה מן הטיבור ולמטה, כאמור אצלנו במקום אחר על מ״ש (משלי ג׳, ח׳) רפאות תהי לשריך, שהתורה היא רפואה לדברים שנפלו בשבירה שהיא בחי׳ טיבור הנז׳, להעלותן על ידי התורה. והמרגלים כפרו בזה להפריד ח״ו בחי׳ הטיבור ולמטה, מאלהותו יתברך, לבלתי הקים אותן כאמור לעיל על כן נענשו בזה מדה כנגד מדה שנשתרבב לשונם עד טיבורם, כי (משלי ט״ו, ד׳) מרפא לשון עץ חיים, היא התורה, מתקנת קלקול הפגם שעל ידי הלשון, אך דוקא במי שיש לו אמונה גמורה רק שנזמן לו איזה עון על ידי קלקולו בלשונו, שזה יכול לבא לידי תשובה, מאחר שיש לו אמונה המביאו לשוב, לכך התורה מתקנת קלקולו מאחר ששב אל ה׳ וסר מרע, אבל אלו שכפרו בזה כאמור, ונכרתה האמונה מהם בודאי איזה דרך יבאו לידי תשובה, מאחר שאין להם אמונה אלא ההיפך שכפרו, ונקרא מפריד אלוף, ולכך אמרו בגמרא שאין להם חלק לעולם הבא, נענשו בהשתרבבות לשונם שחטאו בו עד טיבורם, ששם הגיע הפגם שפגמו על ידי כפירתם בזה, על ידי שהפרידו דברים תחתונים שבהשבירה בחי׳ טיבור, מאלהות אין סוף ב״ה. שעל כן אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכם אנשי מדות, כי נודע שבארץ ישראל היו ז׳ עממין, והן אמרו כי כל המדות שנפלו בשבירה, נתלבשו באותן ז׳ עממין, וזהו אנשי מדות שנפלו לשם לז׳ עממין מן הז׳ מדות שנפלו בשבירה, והן מופרדין מן הטוב רק הרעם הוא רע גמור שאי אפשר לתקנו. והאמת הוא, שהארץ נקרא ארץ החיים, שחיותו יתברך שם הוא מורגש יותר ויותר מבשאר מקומות, ולפעול שם טוב בכל הדברים להביאן ולקרבן אל האלהות הגמור הבורא ב״ה וב״ש, וע״כ אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, שהוא לשון מיתה, דנודע מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת, כמ״ש בפ׳ ואלה המלכים וימת וימלוך, שהוא סוד שבירת הכלים, ע״כ אמרו ששם הוא ביותר בחי׳ מיתה הנ״ל, והם לא הבינו כי השם יתברך חשבה לטובה, כמ״ש שם בגמ׳, והבן, שטעו וכפרו בשכל זה כאמור. ולכך גם כן וימות האנשים מוציאי דבת הארץ רעה גו׳ לפני ה׳ וגו׳, שזהו נתינת טעם על מיתתן, מחמת שלא האמינו בזה כי כל הדברים אפילו מדריגות תחתונים שבשבירה, הכל הוא לפני ה׳, שגם שם הוא צמצום אלהותו יתברך, כמ״ש (תהלים ק״ג, י״ג) ומלכותו בכל משלה, אפילו בקליפות כידוע, על כן העיקר הוא האמונה בו יתברך שהוא האדון שליט בכל, ולית אתר פנוי מיניה, ויראה על ידי זה להגביר כל הנפולין למעלה. וע״כ אמרו על המינין והאפיקורסים מורידין ולא מעלין, גם כן הוא מדה כנגד מדה, כי האמת כל צדיק וצדיק צריך לירד ממדריגתו בסוד (משלי כ״ד, ט״ז) שבע יפול צדיק, בז׳ מדות הנפולין, וקם כדי שיקום ויעלה עמהם למעלה, כמ״ש במקום אחר והמינים שאין להם אמונה זו הן לא מעלין דברים תחתונים אלא אף שהן מורידין אותן יותר, ולכך עונשן באופן זה שמורידין אותן ולא מעלין,והשם יתברך יאיר עינינו באמונתו האמיתית אמן נצח סלה ועד:

ויבואוגו' עד מתי מאנת לענות וגו'. אמר לו לשון חדש עד מתי מאנת לענות מה שלא אמר לו עד הנה, ונראה שהוא על דרך מאמר הכתוב (משלי י"ב, י"ח) לשון חכמים מרפא וגו' כי החכמים ידברו דברים בכח חכמתם. ובדיבורם הם מרפאים לאיש החולה חולי הנפשות או חולי הגוף, וזה מפני ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט:) בפסוק (תהלים א', ג') ועלהו לא יבול. כי דברי החכם אינם אלא בדברי תורה וחכמה והקב"ה עוזר על ידן שנאמר (מלאכי ג', ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, מה שאין כן שיחת הכסילים יושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת בדיבורן שהוא בדברים בטלים וליצנות ושקרים וחניפות ורכילות כמו שכתב הרמב"ם הקדוש ז"ל (בסוף הלכות טומאת צרעת) במתק לשונו עיין עליו. ונמצא החכמים שדיבורן הם דברי תורה ונודע אשר התורה היא מרפא לנפש כמאמר הכתוב (משלי ג', ח') רפאות תהי לשריך וגו'. ועל כן דיבורם הם רפואה ולשון חכמים מרפא. ואמנם זה הכל למי שזוכה ורוצה לקבל רפואתו מדברי תורה אבל מי שאינו רוצה לקבל רפואתו מחכמים ותלמידיהם בשמוע מהם דברי אלהים חיים. אז לא זכה נעשה לו דיבורם סם המות, כי כן התורה הקדושה למי שזכה נותנת לו סם חיים, לא זכה שמסתכל בהתורה בעין רע שלא לשם שמים כי אם לצרכו מהבלי העולם אז נעשית לו סם המות כי התורה נקראת אש ושורפתו, ועל כן כאן הנה דבר ה' אשר שם בפי חכמים משה ואהרן היא היתה סם המות לפרעה וחילו כי שמעו דבר ה' עד מתי מאנת לענות מפני שלכאורה מורה אשר זה בידו ורשותו הוא, ובכוון ציוה ה' לומר כך שעל ידי דברו יהיה מכביד את לבו ויתעם בתהו לא דרך, ועל כן רשע בגובה אפו סבור שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ונכבד ונחזק לבו על ידי זה. ועל כן אמר לו,