Chasidut על משלי 5:3

והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. במדרש רבה (בראשית פ"א,ס"א) אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע אלו השלשה נקראים תהו ובהו וחשך, והם ההסתרות שעוברים על האדם, תהו הוא אמון פדגוג, שצריך האדם לפדגוג יען שנעלם ממנו מה הוא הדבר שימלא חסרונו ואינו יודע מה טוב לו, וצריך בכל רגע שהשי"ת יאיר לו, ובהו הוא אמון מכוסה, היינו שכבר טעם מהאור וראה מה שטוב לו, רק אחר כן נשכח ונעלם מאתו, לכן משתוקק תמיד שהש"י יאיר לו את האור כדי שלא יטה מרצון הש"י. וכדאיתא (בספר הבהיר בהשמטות לזה"ק ח"א רס"ג.) ומאי תהו דבר המתהא את בני אדם, ומאי בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בהו בו הוא, והיינו שתהו נקרא כשאדם אינו יודע כלום, ובהו נקרא כשמכוסה ממנו האור שכבר טעם רק שנשכח ממנו. וחשך הוא אמון מוצנע, היינו שבתפיסתו אי אפשר להשיג גודל עמקות אורו מחמת שהוא מאוד מוצנע ועמוק, וזה ההעלם יכול להיות אפילו באנשים גדולים אפילו בנביאים, וצריך לבקש רחמים שלא יארע להם טעות חלילה, וכמו שמצינו באדם הראשון שהיה יצור כפיו של הקב"ה וגם מחוה שהיתה אם כל חי שנעלם מהם והנחש הטעה אותה, וגם אדה"ר נמשך אחרי דברי הנחש שכל דבריו היו כמו שכתוב (משלי ה',ג') וחלק משמן חכה, וכמו שכתוב (בראשית ג',ו') ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, וכמו שקרה לעדו הנביא שהטעהו הנביא השקר נגד מאמר מפורש מהש"י שאמר לו (מלכים א' י"ג,י"ח) גם אני נביא כמוך. ורוח אלהים מרחפת על פני המים, היינו שמשוטט האדם באלו המאורעות כמו במים עמוקים עד שהשי"ת אומר די, וזהו ויאמר אלהים יהי אור היינו ישועתו של השי"ת, ומחמת שאדם הראשון התמרמר מאוד מדוע אירע לי טעות כזה, שהטעות היה נקרא נחש שמורה על מדתו ליצן ומטעה, (כמו שנתבאר בח"א בראשית ע"פ ויאמר האדם) שנחש ענינו כקוף שעושה כמו אדם ומראה בעצמו גוון שנראה כאמת, ולכן התמרמר על זה מאוד, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה כתנות אור, וכן בנביא השקר שכתוב (מלכים שם) כחש לו, היינו שעשה גוון הנראה כאמת, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה שהשיג אור שלא השיגו חכמים ונביאים, כדאיתא בגמ' (עירובין כ"א.) דריש מרי בר מר, היינו בן חורין בן בן חורין, מאי דכתיב (תהלים קי"ט,צ"ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, דבר זה אמרו דוד ולא פירשו אמרו איוב ולא פירשו אמרו יחזקאל ולא פירשו עד שבא זכריה בן עדו ופירשו כו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, ולכן נקרא בגמרא בן עדו אף שבאמת היה בן ברכיה כמו שכתוב (זכריה א',א') רק מפני שהישועה הזאת האיר לו השי"ת אחר הכשלון של עדו הנביא שהיה זקנו לכן נקרא האור בשם בנו.

וזה מאמר הכתוב (משלי ה', ג') כי נופת תטופנה שפתי זרה, פירוש שרק מעט צוף דבש נטף על שפתי זרה על שפתותיהם מבחוץ ומזה הגיע להם מעט מתיקות בתחילתן אבל לא נכנס לתוך פנימיותיהן אף טיפה אחת רק מרה כמות, ועל כן הם נקראים בורות בורות נשברים, כי אף שלעת עתה נראה שיש בהם מים אבל הם נקראים מים הכוזבים היפוך ממים הנאמנים כיון שאין נמשכין ממקור המים רק ממעט הדבש אשר הומשח את פיה, ועל כן בעבור סופה ואיננו ונפסקו המים. ומקור הקדושה הנה נקרא מים הנאמנים כגנות עלי נהר שאין נפסק לעולם לפי שנמשכין ממקור החיים והברכה השלימה שאין לה הפסק. והנה בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ה. וריש פרשת שמות) כתב בתיבת היה שהוא מורה על דבר ההוה לפי שעה ולא יהיה זאת לעולם עיין שם בפסוק היה דבר ה' וגו'.