Chasidut על משלי 8:12

וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה שיר השירים, שנתעלה על כל השירים, שהוא בקשת תכלית האמיתי ומדרגה הגדולה שבמדרגות, ישקני מנשיקות פיהו, היינו כענין שכתב העקרים שם מנחל עדניך תשקם, וישקני הוא לשון תשקם, כמו ואחר ישקה את האשה מים (במדבר ה כו), מנשיקות פיהו, ר"ל ממה שפיהו כביכול נושק, דהיינו ממה שהוא מתענג כמו מנחל עדניו, כידוע דנשיקה הוא פעולת רוב האהבה ותענוג, ובקשת ישקני הוא, משום דאי אפשר לבא לזה מטבע אנושי, רק בהשפעת חסד עליון כאמור. כי טובים דודיך מיין, יש כי שנתפרש בלשון אף, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא ה), וכמו כי קרוב הוא (שמות יג יז), עיין בהראב"ע ריש פרשת בשלח. ור"ל אף שטובים דודיך מיין, ר"ל הנמשך מיין גם כן, והיינו מכל שעשוע עונג פעולותיו ית', וקראו בשם יין, שזה כולל כל שמחה כמ"ש רש"י (ד"ה כי), מכל מקום לריח שמניך טובים, היינו מצד פעולתך הנראים ונשמעים למרחוק מקצה ועד קצה, על כן עלמות אהבוך, היינו האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה עלמות), ואם כן אנחנו עמו חבל נחלתו ראוי לנו מדרגה היותר גדולה, אלא שזה אי אפשר מפאת עצמותו של האדם, כי אם בחסד אלקי. לזה אמר משכני דייקא, אז אחריך דייקא נרוצה, כי דוד המלך ע"ה אמר טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים ל"ז ט'). ואמרתי בדרך פשוט על דרך משל כמו שנותנין לחולה איזה מאכל טוב, והוא מחמת רוע מזגו בחולשתו אינו רוצה לטעום כלל, ומבקשין ממנו אם לא תרצה לאכול, טעום ותראה שהוא טוב. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה, דבודאי מי שהוא רק טועם משעשוע אהבתו ית', רואה שאין טוב ומתוק כזה במציאות ובודאי יאחוז ולא ירפה, רק שהסט"א מסמא עיניו ומסיתו שלא ירצה לטעום כלל וזה כל פעולת הסט"א, על כן רבי שמעון בן יוחאי הקדוש קורא תמיד אטימין עיינין (זוהר ח"ג ע"ז ע"א), על כן אמר דוד טעמו וראו בעצמיכם שטוב ד'. והיינו טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי בודאי הטועם שוב לא ירפה כנ"ל, על כן אמר נרוצה בודאי. ואמר הביאני המלך חדריו, ר"ל אף שכבר הביאני המלך חדריו, ר"ל חדרי משכנותיו שעשוע השגתו על ידי פעולותיו, אך אנו מבקשים נגילה ונשמחה בך כביכול בתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית שבך הנקראו נחל עדניך. והנה נחל עדניו שהוא השגת תארי עצמותו ית', ודאי מופשט מן המלות, ועיין במורה (חלק א' פרק נ"ז) שכתב אמנם השם יתעלה ויתרומם ענין אמרינו עליו שהוא מחויב המציאות, תהיה מציאות עצמו ואמתתו, ואינו עצם קרה לו שימצא, אם כן הוא נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, יודע ולא במדע, חכם ולא בחכמה, אבל הכל שב אל ענין אחד אין רבוי בו וכו'. ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות וכו'. ואלו הדברים אין העלם בהם למי שרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם, והפשטתו אותם לא בכללית אשר יורו עליו המלות, וכל מקום שתמצא שיתארו השי"ת ראשון ואחרון, הוא כתארו באוזן ועין כלשון בני אדם, עד כאן דבריו עיין שם באורך. המבואר מזה, דאף שבדבור ההכרח לצייר הענין כפי שהפה יכול לדבר, אבל בהשגת השכל צריך להפשיט אותן מן המלות, ונמצא המלות הם להם לבוש להתפס בדבור, אבל בהשכל צריך לפשטו מהלבוש. והנה ידוע כי ערום, הוא שם משותף להתחכמות ולהפשטה (עיין בקונקרדאנציע בשורש ערם), כמו והנחש היה ערום (בראשית ג א), כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), שהוא לשון התחכמות, וערום ילינו מבלי לבוש (איוב כד ז), הוא לשון הפשטה, וכמוהו הרבה ושורש אחד להם ערם. ועל פי זה פירשתי הפסוק (משלי ח יב) אני חכמה שכנתי ערמה, היינו מופשט מן המלות, דמי שרוצה להשיג בלי הפשטה, הוא נעדר החכמה כנ"ל, והוא פירוש נכון מאד. אמנם להשפיע שכל לזולתו, זה אי אפשר רק על ידי הדבור, וממילא הוא מהנמנע רק על ידי השגת פעולותיו ית', כמ"ש (תהלים קמה יא-יב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, (תהלים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו, והיינו השגתו על ידי אמצעות פעולותיו. וז"ש נזכירה דודיך, ר"ל להזכיר לזולת דודיך, זהו נמשך מיין היינו השגת פעולתיך, אבל בעומק השגת השכל משרים אהבוך, אהבת מישור לו ית' בלי שום אמצעי מפסיק, והבן.

וְלֹא עוֹד: וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ – הַיְנוּ זֹאת הַבְּחִינָה שֶׁל וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם בָּא לוֹ בְּנָקֵל יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כא:): אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, כִּי כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה, נִכְנָס בּוֹ עַרְמִימִיּוּת. וְזֶה: וַתָּרָץ – כְּאָדָם שֶׁרָץ בִּמְהִירוּת וּבְנָקֵל; וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ – שֶׁהַתּוֹרָה הִיא מַגֶּדֶת לְהַלַּמְדָן עַרְמִימִיּוּת. (וְזֶהוּ: וַתָּרָץ וַתַּגֵּד) לְאָבִיהָ – שֶׁהָעַרְמִימִיּוּת בָּא בְּנָקֵל וּבִמְהִירוּת יוֹתֵר לָאָדָם, כִּי הַקְּדֻשָּׁה צָרִיךְ סִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ע"ז נה.): הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ; אֲבָל הָעַרְמִימִיּוּת פּוֹתְחִין – יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה וּבָא לוֹ בְנָקֵל:

ד וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לִבְחִינַת דַּעַת, זוֹכֶה לְהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ח׳:י״ב): אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה – שֶׁשְּׁכוּנַת הַתּוֹרָה אֵצֶל בַּר־דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דניאל ב׳:כ״א): קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין".