Chasidut על משלי 9:11

וזהו העצה שיעץ החכם מכל אדם (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, והוא שפעולות הגוף יהיו כפופים תחתיו והוא ימשול עליהם בשכלו, כמו אדון המושל על עבדו. ויראה האדם שהפעולה תהיה אצלו טפלה להנקודה הגנוזה בה, ותסייעהו להתיצב לנוכח השי"ת, כי כל הטובות מזה העולם נקראין תמכין דאורייתא, שהם סייעתות לד"ת, לחזק עיקר הנקודה הנמצא בהטובה וכדאיתא בזוה"ק^יזמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר וכו'. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל וכו'. שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך וגו'.. ממתכבד וחסר לחם, איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קסו:) חסר לחם חסר מהימנותא, כד"א לחם אלהיו. וכל מי שמתפשט עצמו והולך אחר שרירות לבו הוא חסר מהימנותא, ואינו מאמין שיש לו להשי"ת עומק ומכוון בכל דבר יותר מכפי שכלו של אדם. כי באמת המכוון של השי"ת הוא רק להפנימיות, ואם ילך אדם אחר שרירות לבו למלא תאותו, אומר בלבו שכל המכוון הוא רק כמו שהוא על הלבוש^יחנתבאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה אלה דברי בסופו: כי ענין אמונה מורה במקום שאדם מבטל כל תפיסתו, וכדאיתא (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחי העולם וזורע, שמזה שהגרעין נרקב בארץ ונתקלקל ממנו כל תפיסת אדם, מזה הוא כל הצמיחה. וזה ענין ולא תאמין בחייך, שהאדם אינו מאמין בפעולותיו ובעבודתו וממילא הוא מלא טובה, כי כשאדם נותן מקום לתפיסתו אז יכול ח"ו ליפול תפיסתו לגמרי, אבל כשאינו נותן מקום לתפיסתו ופעולותיו, אז רואה שכל תפיסתו יש לו קיום לעולמי עד נמצא שהוא מלא טובה.. וזאת לא יעלה על לב האדם שנמצא דבר לבר מרצון השי"ת ח"ו, ולומר שהשי"ת אינו משגיח בהפעולות אשר יעשו בעוה"ז, לא כן הוא, כי אף הכח שעשב מתנענע הוא ג"כ רק בהשגחה פרטית מהשי"ת, וכן כל פעולות, ואף אם הוא גשמיות הוא רק בהשגחת השי"ת, כי מבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו^יטעיין ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף לח מה שכתב בעניין ההשגחה.. אכן לא כמחשבותינו הם מחשבות השי"ת, כי האדם יראה לעינים על הגוון ולבוש, וה' יראה ללבב לעיקר הנקודה שבכל דבר. כי יש לו להשי"ת עומק עמוק בכל דבר מי ימצאנה ומי יגיע עד תכליתה. וכמו שמצינו כמה פעמים בש"ס הלכה כוותיה ולא מטעמיה, שהפסק הוא אמיתי כמו שפסק, אבל אינו יודע את הטעם ועומק המכוון שבזו ההלכה:

וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר. וכמו שמצינו שכתיב במעשרות (דברים כ"ו,י"ג) לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, ואיתא על זה בגמ' (ברכות מ':) לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואפילו בדברי תורה אם אין האדם זוכר נותן התורה אין חכמתו נחשבת לכלום. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל, כי באמת בכל דבר יש סגולה פרטית כמו יין שמשמח הלב כמו שכתיב (תהלים ק"ד,ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש וכו' ותמרים מסיר הדאגה כדאיתא בגמ (כתובות י':) וכן להיפוך מצינו בגמ' (ברכות ל"ו.) שקמחא דשערי קשה לקוקיאני, וכן מה שיש חמשת מיני דגן יש בזה עומק שדוקא במינים אלו יקבל האדם כח וחיזוק, וכן מה שאמרו שיעור כזית, ששמן מורה על ראשית חכמה יראת ה', שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט', י"א) כי בי ירבו ימיך וגו'.

ולכן אכילת האדם עולה למעלה ואינו דבר שכלה ונפסד כמו מאכל בהמה, רק יש להמאכל התחברות עם צורת האדם, ומתדבק עם בחינת החיים שהוא קיים לעד. ובבהמה נאמר ירק עשב, היינו הלבוש בלבד, כי אין לה חלק בנסתרות ובפנימיות הדבר, וכדכתיב (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ, ולחם הוא ד"ת כדכתיב (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי. והוא לבוש להמאמר אנכי. ולכן אנו אומרים (בברכת המזון) על תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו. היינו כי מי שאינו אוכל כמו הבהמה מאכלו מלא ד"ת, והבחירה הוא ביד האדם, אם ירצה רק בהנאת הגוף אז יהיה מאכלו כמו מאכל הבהמה. אבל אם יפנה לבבו להשיג הפנימיות, אזי יקבל משורש הטובה שנמצא בהמאכל ותוסיף לו קדושה^קלאמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר וכו'. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל וכו'. שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך וגו'.. וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כג) ה' רועי לא אחסר. והביאור בזה הוא, שבאמת ידעתי זאת בבירור גמור שגוף החיים הוא רק בד"ת, וזהו ה' רועי. אך תפלתי הוא, לא אחסר, היינו שאנכי לא אחסר במה שאסתכל רק על הלבוש ולא על הפנימיות: