Chasidut על משלי 9:12

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט׳:י״ב). איתא ע"ז בזוה"ק (ויצא קסג.) כד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה הוא דהא באורייתא לא יכול לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא לא יגרע משבחאה כלום וכו'. והענין בזה הוא כדאיתא במי השלוח, אם חכמת חכמת לך, היינו אם באת על ד"ת חדשים חכמת לך, שכל ההתחדשות הוא רק מצדך, אבל בהד"ת לא הוספת שום חדשות כלל, כי באמת היה אף זה כלול בד"ת רק ממך היה זה גנוז ונעלם עד עתה. וכמו שמצינו שדייקו חכז"ל ודרשו על כל אות ונקודה יתירה שבד"ת, האם יעלה בלבך שהם חידשו זאת ומקודם זה לא היה כלול זאת בד"ת, ובאמת היה כלול זה בד"ת מראש ועד סוף, רק מצד האדם היו עד עתה סתומים וחתומים ממנו ההתחדשות הזה, ועתה בא גם הוא על זה, אבל לא יעלה על הדעת שהוסיפו כלום לד"ת. וכדאיתא (תענית ט, ורבה יתרו כח) שכל נבואה מרומז בתורת משה, להורות בזה שלא נתחדש כלל בד"ת. ולצת לבדך תשא, היינו אם תרצה להביא לך ראיה מד"ת לדבר שאין בו רצון הש"י, לבדך תשא זה הפירוש המעוקם והנלוז, אבל לא יעלה על הדעת שתכניס את זה הפירוש בהד"ת. וכדאיתא בתנחומא (תזריע) לא יגורך רע אין הרע גוררת אותך. כי הד"ת מתנשאים לראש ויעמדו בבהירותם מרחוק ולא יכנס בהם שום פירוש מעוקם^כבומבואר דבר זה בזוה"ק הובאו דבריו ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף נט: ואמר על זה מאמר זה"ק (ויצא קסג.) ושלמה מלכא אמר אם חכמת חכמת לך דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו דהא באורייתא לא יכיל לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא דהא אורייתא לא תגרע משבחהא כלום וליצנותא דיליה הוא ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ומפורש יוצא מדברי זוה"ק ששניהם ענין אחד, כל המתגאה בנפשו ויאמר שהוא יכול לחדש ולהוסיף דברי תורה מה שלא קיבל, הרי הוא כמו המתלוצץ על דברי תורה שהתורה קלה בעיניו. עיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה וענין צדקה.:

יב. עִקַּר הַנֶּחָמָה שֶׁל כָּל הַצָּרוֹת, וְעִקַּר הַתִּקְוָה, וְעִקַּר חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתַעֲנוּגָיו, הוּא רַק הַשָּׂגַת הַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וְכַנַּ"ל. וְהַכֹּל יִזְדַּכְּכוּ וְיִזְכּוּ לָזֶה לֶעָתִיד, אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" וְכוּ'. אֲבָל יִהְיֶה הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין יְדִיעָתָם לִידִיעָתֵנוּ, כִּי מַה שֶּׁיִּהְיֶה אָז נֶחֱשָׁב אֶצְלָם לְהַשָּׂגָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה, יִהְיֶה אֶצְלֵנוּ שְׂחוֹק וְדָבָר פָּשׁוּט. וְכֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָן יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, מִכָּל שֶׁכֵּן בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע. כִּי כָּל אֶחָד יַשִּׂיג לְפִי עֲבוֹדָתוֹ וִיגִיעָתוֹ וְטֹרְחוֹ, אֲשֶׁר טָרַח וְיָגַע וְסָבַל מְרִירוּת בְּזֶה הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים כְּשֶׁיָּבוֹאוּ בָּעוֹלָם הַבָּא עַל הַשָּׂגוֹת שֶׁהִשִּׂיג הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מֵהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִהְיוּ אֶצְלָם דְּבָרִים נוֹרָאִים, וְיִכָּווּ וִיתְלַהֲבוּ מֵהֶם. וְאֵצֶל זֶה הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מֵהֶם יִהְיֶה זֶה דָּבָר פָּשׁוּט. כִּי גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה הִשִּׂיג הַשָּׂגוֹת אֵלּוּ. וּמַה שֶּׁיַּשִּׂיג הוּא בָּעוֹלָם הַבָּא יִגְדַּל מְאֹד מְאֹד. וְכֵן בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְהָבֵן הֵיטֵב וְשִׂים לִבְּךָ הֵיטֵב לִדְבָרִים אֵלֶּה, שֶׁתִּרְאֶה לְהָכִין לְעַצְמְךָ חַיִּים לָנֶצַח. וְאִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְכוּ': (שם)

ומאאזמו"ר זלה"ה שמעתי מפיו הקדוש, כי ראה אנשי השם שבדורו, אם ידמה להם שמחדשים דברי תורה ואחר כן ימצאו שהם כתובים בספר יעגם נפשם. אכן אנכי לא כן עמדי לא אוציא ד"ת מפי עד אשר אראה מקורו היכן נאמר. ואמר על זה מאמר זה"ק (ויצא קסג.) פתח רבי אלעזר ואמר (משלי ט) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. אם חכמת חכמת לך ווי לאינון חייבי עלמא דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא וכד אינון משגיחין בה בגין דלית לון סוכלתנו מלין דאורייתא דמיין בעינייהו כאלו כלהו מלי ריקניא ולית בהו תועלתא וכלא בגין דאינון ריקנין מדעתא וסוכלתנו וכו' דהא כל מלה ומלה כתיה בה יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, וכל אינון טפשין אטומי לבא כד חמאן מלי דאורייתא לא די לון דלא ידעי אלא דאינון אמררי דאינהו מלי פנימין מלי דלית בהו תועלתא, ווי לון כד יתבע לון קוב"ה עלבונא דאורייתא ויתענשון עונשא דמרדי במאריהון, מה כתיב באורייתא כי לא דבר רק הוא מכם ואם הוא רק מכם איהו. דהא אורייתא מליא מכל אבנין טבין ומרגלאן וכו' ואיך יימרון דאיהו ריקניא ושלמה מלכא אמר אם חכמת חכמת לך דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו דהא באורייתא לא יכיל לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא דהא אורייתא לא תגרע משבחהא כלום וליצנותא דיליה הוא ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ומפורש יוצא מדברי זוה"ק ששניהם ענין אחד, כל המתגאה בנפשו ויאמר שהוא יכול לחדש ולהוסיף דברי תורה מה שלא קיבל, הרי הוא כמו המתלוצץ על דברי תורה שהתורה קלה בעיניו. [ואין בכלל זה המפרש דברי רבותיו בטוב טעם ודעת, דעתה של תורה, אם קבלם מפי רב מובהק שגם הוא היה בחזקת הולך תמים וענות צדק, שוודאי גם הוא קיבל דבריו ממקור נאמן קבלה אמיתית, וכן חזקת רבו של רבו שמסתמא לא שאב ממעין האכזב, וזה הוא חזקתה של תורה שמגיע עד שורש מקורה, ועל זה איתא בזה"ק (וישב קצב.) האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה וחמי ליה בההוא חכמתא יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. והיינו רק כשמסתכל ברבו וכמו שמביא (שם) בענין אליהו ואלישע. ובזה"ק (ויצא קנד.) מכאן אוליפנא מגו דאתגלייא אתי בר נש לסתימאה. והיינו שיבין בעומק בנגלות ויראה הסתום העטוף בו, אבל לא לבדות דבריו בעצמו בלא מקור נאמן ויסוד חזק]: