Chasidut על קהלת 4:1

בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ וְכוּ' וּמִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לָךְ, אֵין אָדָם נוֹגֵעַ וְכוּ' וְצָרִיךְ הָאָדָם רַק לְהַמְתִּין וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעָתוֹ תָּמִיד וְכַמּוּבָא בְּשִֹיחוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁאָמַר אִם לֹא הָיָה מַמְתִּין וְכוּ'. כִּי הָעִקָּר מַה שֶּׁבְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בְּעִנְיַן הַפַּרְנָסָה בְּכַמָּה מִינֵי פְּגָמִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, הַכֹּל רַק עַל יְדֵי שֶׁאֵינָם מַמְתִּינִים עַד יָבוֹא הָעֵת וְהַזְּמַן שֶׁה' יִתְבָּרַךְ יַשְׁפִּיעַ לוֹ הַפַּרְנָסָה בְּנָקֵל רַק הֵם דּוֹחֲקִים אֶת הַשָּׁעָה וְעַל יְדֵי זֶה הֵם בָּאִים לְכַמָּה פְּגָמִים בְּמַשָּא וּמַתָּן עַד שֶׁיֵּשׁ שֶׁבָּאִים לִידֵי גְּזֵלָה מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים תַּחַת הַזְּמַן וְאֵינָם מְשִֹימִים אֶל לֵב שֶׁכָּל הַזְּמַן שֶׁל זֶה הָעוֹלָם פּוֹרֵחַ וְשָׁט כְּהֶרֶף עַיִן וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל, כִּי עִקַּר הַזְּמַן שֶׁנִּדְמֶה שֶׁיֵּשׁ זְמַן הוּא רַק מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הַדַּעַת כִּי אִם הָיָה זוֹכֶה לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל וְכַמְבֹאָר כָּל זֶה עַל פָּסוּק אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ בַּסִּימָן הַנַּ"ל. וּבְוַדַּאי אִם הָיָה מִסְתַּכֵּל הֵיטֵב עַל בִּטּוּל הַזְּמַן לֹא הָיָה דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה וְהָיָה מַמְתִּין תָּמִיד עַל הַפַּרְנָסָה עַד יָבוֹא עִתּוֹ וְלֹא הָיָה נִכְשַׁל בְּשׁוּם גְּזֵלָה וְעַוְלָה. וַאֲפִלּוּ בְּהֶתֵּר לֹא הָיָה לָהוּט וְטָרוּד כָּל כָּךְ בִּיגִיעוֹת וְסַכָּנוֹת כָּאֵלֶּה בִּשְׁבִיל הַמָּמוֹן רַק הָיָה מַמְתִּין לִישׁוּעַת ה'. כִּי רֶגַע קַלָּה בְּוַדַּאי בְּקַל יְכוֹלִין לְהַמְתִּין וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת אֲמִתִּי אֲזַי כָּל הַזְּמַן שֶׁל הָעוֹלָם הוּא רַק רֶגַע קַלָּה, כִּי הַזְּמַן פּוֹרֵחַ מְאֹד מְאֹד, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל וְכַנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעִקַּר פְּגַם הַגְּזֵלָה נִמְשָׁךְ רַק מֵחֲמַת שֶׁנָּפַל בְּיוֹתֵר תַּחַת הַזְּמַן וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ד) הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשִֹים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 'תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ תַּחַת הַזְּמַן שֶׁשָּׁם כָּל הָעֲשׁוּקִים וְהַגְּזֵלוֹת וְכַנַּ"ל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל תַּאֲוַת מָמוֹן נִמְשָׁךְ מִכְּסִילוּת וְחֶסְרוֹן הַדַּעַת בִּבְחִינַת לֵב כְּסִיל לִשְֹמֹאלוֹ שֶׁמִּשָּׁם הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְֹמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכוּ'. (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן סט בְּעִנְיַן חֹמֶר אִסּוּר גְּזֵלָה, עַיֵּן שָׁם) וְשָׁם עִקַּר הַטָּעוּת שֶׁל הַזְּמַן שֶׁנִּדְמֶה שֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ רַק מֵחֶסְרוֹן הַדַּעַת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הֲשָׁבַת הַגְּזֵלָה שֶׁהִוא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה הִוא בִּבְחִינַת בִּטּוּל הַזְּמַן כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַגְּזֵלָה שֶׁהִוא פְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל יְדֵי בִּטּוּל הַזְּמַן וְכַנַּ"ל:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). כבר כתבנו בזה, ועוד מילין לצד עילאה ימלל, כי הנה רש"י (ד"ה בפיו) פירש כתרגומו בפיו של יצחק, ומדרשו (תנחומא תולדות סי' ח') בפיו של עשו שהיה צד ומרמהו בדבריו. ונ"ל דשניהם אמת, כי ידוע מה שפירשו בפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. וה' רועי לא אחסר (תהלים כג א). ומה שפירש בספר הקנה להא דמסכת שבת דף ק"מ ע"ב מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכיל דחטי', קא עבר משום בל תשחית (דברים כ יט). ושורש הדברים כי אכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, ועל ידי זה הוא מעלה את הניצוצות הקדושות שבהמאכל לשורשן, ובזה הוא משביע נפשו ונשמתו, וכשם שהוא צריך להמאכל, כך המאכל צריך לו שיתוקן על ידו, וכמבואר ענין זה בארוכה בדברינו בפרשת בראשית (א יא) (בפסוק ויאמר אלהים תדשא), עיין שם היטב. והנה לפי זה היה ראוי להיות האכילה של זה היודע לתקן עבודה חשובה, ואף על פי כן המותרות אסור, כמו שאמרתי טעם נחמד אהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים פ"ו ע"א), משום שאז נגבל ונודע בבירור שהוא מותרות, שהרי הפסח נאכל על השובע. והטעם של איסור מותרות, לפי שכעת אי אפשר בלי יצר הרע שהוא הסט"א באכילה וזיוגו, אף אם כונתו לשמים אי אפשר בלא תאוה והבן, ולכך הוא מגונה, רק ההכרח לא יגונה, אבל המותר מגונה. וכשיהיה העולם התיקון, יהיה הכל בלי תאוה ואז לא שייך ענין מותרות כלל, וכעת אי אפשר להבין המהות לפי שאין אנחנו בסוג זה. והנה יצחק שהועלה על גבי המזבח והיה עולה תמימה והיה כמו אחר התיקון, ועל כן פירשו המפרשים ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה כא), שהיה צריך להתפלל על כח הזיווג כיון שהיה בלי תאוה. ועל פי זה יש לישב מאמר וישקף אבימלך בעד החלון וגו' (בראשית כו ח), דקשה האיך יצחק שימש מטתו ביום (נדה ט"ז ע"ב). ולפי מ"ש לא קשה מידי, דכיון דהיה בלי תאוה וחלק לסט"א כלל, הוי כמו קודם החטא ויהיו שניהם ערומים האדם וכו' (בראשית ב כה) והבן, על כן בדידיה לא הוי מותרות. והנה פירשתי בפסוק (במגלת אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם, על פי מה שמצינו (גיטין נ"ז ע"ב) שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שלא כלו זרעו לגמרי, והטעם על זה דכתיב (שמות ב יב) וירא כי אין איש עתיד להתגייר, על כן ויך את המצרי וגו' (שמו"ר א' כ"ט). ולכך באלו שראו ברוח הקודש שהיו בהם ניצוצות קדושות לא נגעו בהן, וידוע מה שפירשו וראיתי את דמעת העשוקים (קהלת ד א), דקאי על ניצוצות הקדושה העשוקים בתוך הטומאה, וז"ש ובביזה, במקום ביזה לא שלחו את ידם לנגוע בהן. וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ר"ל שהצידה דהיינו ניצוצות הק' שניצוד ביד הסט"א, היה בפיו של יצחק שהוציא בלעו מפיו והבן, על כן אהב את עשו שהביא לו מטעמים. והנה ידוע מינוקא דפרשת בלק (זוהר ח"ג קפ"ט ע"א) דהמוץ והתבן הוא חלק הסט"א, על כן אין בו חלק לגבוה. ועשו רימה את אביו באמרו האיך מעשרין את התבן (ב"ר ס"ג י'), שיחשוב שהמוץ והתבן הוא גם כן מתוקן, באופן שאין לסט"א שום חלק בו ומדמה שהכל נטהר, והבן כי שני הפירושים של רש"י עולים בקנה אחד.

ועל פי זה נראה ליישב קושיית הגמרא (מגילה ז' ע"א) דלמא פריסתקאי שדור, רק דהגמרא מסיק לפי הנגלה (מגילה ז' ע"א) (מה שנאמר כמה פעמים (אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם. להבין מה היה הכונה בזה שלא שללו. וגם מה הפלא שמספר. ועוד קשה למה כתבו בדרך לשון נסתר שיש בו אריכת יותר, מה היה חסר אלו נאמר ושללם לא בזו. והנ"ל דיש בו ענין נסתר לבד הפשוט, דהנה יש להבין הלא איתא בגמרא (גיטין נ"ז:) מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, ואם כן מזה מוכרח שלא כלו זרע המן, ועל זה יש לתמוה שהמסברא זה היה ראוי לראשונה לכלות זרע הצורר. אבל הענין יובן על פי שדרשו רז"ל (שמו"ר א' סימן כ"ט) בפסוק (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה כי אין עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ולכך באלו שהיה בהן ניצוצות הקדושה לא נגעו בהן, או שנשפע רוח הקודש על כל ישראל כדרך שנשפע בעת נתינת התורה, דהא אז היה עיקר הקבלה (עיין שבת פ"ח ע"א), והבן. או שמאת ה' מן השמים היה שלא יגעו באלו, ואנשי כנסת הגדולה כתבו המגילה, ידעו זה ברוח הקודש, והבן. והנה איתא בספרים על פסוק שבתי וראיתי את דמעת העשוקים, בתוך הטומאה. ועל פי זה מדוקדק מאד הלשון ובביזה, במקום שיש ביזה לא שלחו את ידם, והבן. והפשיטות תולה בזה, דלכך לא שללו, משום יכין רשע וצדיק ילבש (איוב כז יז), כמו שהדין במסור (ב"ק קי"ט ע"א). ועל פי זה יובן דברי רז"ל (מגילה ז') ובביזה לא שלחו את ידם, מנא ידעו, אלא שמע מינה דאסתר ברוח הקודש נאמרה, והבן. ואף דאמר (מגילה ז' ע"א) לכולהו אית להו פירכא, היינו להפשטיות שהוא הלבוש, מה שאין כן להפנימות, ולכך לא אמר אית להו תיובתא, והבן.) שיהיה גם כן ראיה, ועל פי הנסתר יש ראיה מכאן, ועל דרך שכתב הרמ"ע בשתיק רב והבן. ונקדים עוד מה שכתב השל"ה (הובא להלן בפרשת עקב על הכתוב (דברים י יב) ועתה ישראל באופן שתיתאה), בפסוק (תהלים קטז טז) ואני עבדך בן אמתך, ומשה הוא היה במדרגה עבד החשוב יותר מבן, והיינו עבדו. ואם כן לפי זה ראוי אצלו לומר כי היכא דחידש בזה, חידש עוד הרבה. אך דיש הכרח שלא להוסיף, על פי המבואר במדרש (איכ"ר פ"ד י"ד) דאלמלא משה היה בא לארץ ישראל, לא גלו. ועיין בפרשת דרכים (דרך הקדש דרוש ח') מ"ש בתועלת הגלות, כדי שיבואו דור המדבר לארץ ישראל, דנפל ובנאו מותר ליכנס בו. ולי נראה על פי המבואר בגמרא (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא שיתוסף עליהם גרים, שנאמר (הושע ב כה) וזרעתיה לי בארץ. והיינו ללקט ניצוצות הקדושות הנשמות דאזלין ערטילאין, ולכך פזרן לד' קצות, והבן. וידוע מפסוק (קהלת ד א) שבתי וראיתי דמעת העשוקים כו', דבמעון הקליפות יכול הרואה לראות האיך הם עשוקים. והנה בית פעור היה מעון הקליפות, ועל פי זה יובן הפסוק (דברים ג כט) ונשב בגיא מול בית פעור, על פי מה ששמעתי (פירוש) אמרם ז"ל באדם הראשון, כל מקום שנגזר עלי' לישוב כו' (ברכות ל"א ע"א). והנה ראש הפסגה מבואר באבן עזרא שהוא מול בית פעור, ועל פי זה יתבאר החילות כו' את עבדיך כו' דייקא, היינו עבד החשוב יותר מבן, אם כן ראוי להיות סוג החינות, אם כן אעברה נא, והשיב לו ית' רב לך, אין לך בו אלא חידושו, כי בדבר הזה דייקא שיש הכרח, ומה זה, אמר לו עלה ראש הפסגה ושם תראה ושם עיניך וגומר, שתראה דמעת העשוקים מה שמפוזר בד' קצוות, וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה, שתראה בעצמך שאין ראוי לך לעבור את הירדן הזה, והבן. והנה בענין הנחמה דלעתיד, נאמר דהרבה יעודים יותר ויותר יהיה ממה שאמרו הנביאים, דכיון דיחדש כל כך, יחדש עוד הרבה, ושמא תאמר שמא יהיה הכרח שלא יהיה, לזה אמר כי מלאה צבאה, ר"ל כי צבאה יהיה נשלם שילקוטו חיל בלע ויקיאנו, ושמא תאמר דאולי נהיה בכלל עבדים, ואז אין לך בו אלא חידושו, גם זה אינו, דהא מסקינן בגמרא (ב"ב י' ע"א) דבזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים, ובשעה שעושין רצונו של מקום נקראים בנים, ואם כן כיון שיושלם העון ולא יחטאו עוד, בודאי יהיו נקראים בנים. וזה שאמר הכתוב נחמו בזה במה שנחמו עמי יאמר אלקיכם, ר"ל יאמר לעתיד הרבה יותר מיעודי הנביאים, דכיון דחדות בי' וכו', ושמא תאמר שמא יהיה איזה הכרח, או שמא הם בכלל עבדים, לזה אמר דברו על לב ירושלים שאל תחוש ואל (תדעג) [תדאג], כי מלאה צבאה ואין הכרח, כי נרצה עונה וקרואים בנים, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ במהרה בימינו אמן.