Chasidut על קהלת 4:2

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

יא. וזה היה בחי' אדונינו דוד המע"ה שנאמר בו (שמואל א' ט"ז) אדמוני וטוב רואי להורות שהוא נברא בבחי' צדיק ורע לו כי אדום הוא מרמז לבחי' הדם שבנפש האדם שבא מכוחות החזקים ונמשך אחר מזג הרעות ואך כי היה כוחו יפה למאוד עד שאמר ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל [בבא בתרא י"ז ע"א] מלמד שלא שלט בו יצה"ר ונעשה מלך ישראל שמלך בבחי' ישראל שהוא לי ראש כנ"ל וע"כ אמרו (ראש השנה כ"ה ע"א) דוד מלך ישראל חי וקים כנאמר כיון שהוא בדרגת מלך ישראל לכן הוא חי וקים כדרג' יעקב אבינו שלא מת והכל כי יצא מזוהמת הנחש מכל וכל וע"כ הם חיים וקיימים והכל עבור שהמיתו עצמן בחייהן עד שכל כוחי הגוף נתהפך לרוחניו' ודבר הרוחניות יוכל להתקיים משא"כ דבר הגשמי הנעשה מד' יסודת ארמ"ע שמוכרחים להתפרד בהכרח כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות יסו' התור' הל' ג') וז"ל וכל המחובר מד' יסודות אלו הוא נפרד בסוף יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבים וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד להן וכו' ואך כשנתהפך לרוחניות ודומה לצורה לא יפרד מן הנפש ויהיו שניהם חיים וקיימים לעולמים ועליהם אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה כלומר שהוא משבח אלו המתים שמתו מן החיים שבעת חיותם על האדמה היו ממיתין עצמן שלא ישאר עוד כח בגוף מכוחות המגושמים ופעולתן גדלה למאוד אשר המה חיים עדנה שעד הנה חיים וקיימים כמו אליהו דוד ויעקב. וע"כ אמרו (שבת ל' ע"א) שכיון בזה על משה ודוד כי המה היו בבחי' זו שהיו מתים מן החיים. ועל כן הי' בבחי' חי ודוד חי עד הנה ומשה עלה למרום והי' דר בין העליונים ומה שנאמר בו וימת כבר כתבנו למעלה שהי' כן על פי הדבור ע"ש:

אופן השלישי, כי נראה לפרש הכפל יביע אומר (תהלים יט ג), ומה שנא ביום דאמר יביע אומר, ובלילה דאמר יחוה דעת. כי יסוד המזמור השמים מספרים לפי דעת כמה מפרשים הוא, כי מתנועות השמים יסובב יום ולילה וערב ובקר וצהרים, ובני אדם משבחין ומפארין בעתות הללו, ועל זה מפרש מהות העתים הללו, והיינו כאמרם ז"ל דלילה איברא לגירסא (עירובין ס"ה.), דגרסא דלילה מתקיימת יותר מגרסא דיממא ושמעתתיה ביממא. והענין הוא כי לעיין, הדרך הוא שנותן לזה כל חושיו וכל רעיוניו, וכמו שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ס"ג:), וכמו שפירשו בפסוק (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים וגו', ואז אינו מזיק לו הומיה דעלמא, ובטבע הדיעה צלולה ביום יותר, אבל לגירסא הומיה דעלמא מבלבל ואינה שמורה כמו הלימוד דלילה שהארץ שקטה מהומיה, ואם רוצה שיתקיים גרסא דיממא, צריך לחזור כמה פעמים ולהוציא יפה מפיו, כמו שדרשו בפסוק (שמואל ב' כג ה) ערוכה בכל ושמורה (עירובין נ"ד.), מה שאין כן בלילה אף אם לומד ברמז, זוכר שאין לו בלבול הדעת. והנה ענין שינון התורה הן המה גבורותיו ונוראותיו, כמו שאמרו רז"ל (הוריות י"ג ע"ב) בעובדא (דר"ג) [דרבן שמעון בן גמליאל] במסכת עוקצין שרצו לומר מי ימלל גבורות ה' וגו' (תהלים קו ב). והיינו דמפרש הסיפור כבוד אל שעל ידי תנועות השמים, ואמר יום ליום יביע אומר שישראל עוסקין בתורה יום אחר יום, ולכך אמר יביע אומר, שביום צריך לחזור כמה פעמים וצריך לומר בפה מלא. ולילה ללילה יחוה דעת, כי יחוה הוא מורה על רמז בעלמא, (כמו מה דמחווי ליה במחוג במסכת סנהדרין, חגיגה ה' ע"ב), גם כן הוי דעת, על פי המבואר בספרים הקדושים דג' חללי גלגלתא, הם כלים לחכמה בינה דעת, דדעת היינו זכרון. ונמצא תורף הדברים, דביום שהעולם משוקע יותר בעסקי הבל, צריכין לשתי אמירות, מה שאין כן בלילה. והנה איתא במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') (בסמוך למדרש הנ"ל) דאמור ואמרת הוא, דעליונים על ידי שאין להם יצר הרע, די להם באמירה אחת, שנאמר (דניאל ד יד) ובמימר קדישין וגו', והתחתונים הלואי בשתי אמירות יעמודו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד') כנ"ל.