Chasidut על קהלת 4:8

כי איך שייך לשבח את הבורא בתואר חכם הלא חכמתו אינו ידוע, כי מי עלה לשמים וידע חכמתו אשר הוא בלתי שיעור, רק במה שאנו רואין בחכמה אשר ברא בעולם, בזה שייך לפארו כמה חכמה ברא בעולם, ולא שייך כלל לומר כי הוא חכם, כי מי יודע חכמתו שאין שיעור לה וכמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו ובלא זה כבר אמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר בהקדמה תנינא) אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין וכו', וגם הרמב"ם ז"ל (במורה חלק א' פרק כ"א) האריך בזה שכל התוארים אינם אלא שלילות היפוכן ולא עצמיים כי מורים על הרבוי ח"ו והוא אומרם והלא גנאי וכו', ועל כן אינו שייך לשבח ולפאר כי אם שברא מיני חכמה בעולם, וכן בעושר וגדולה וגבורה ומלוכה וכדומה. וכיון שכן הוא אשר כל שבחיו ותהלותיו, על דבר הבריאה הם, ובהבריאה לא יצוייר כלל לומר כי הוא הבורא מכל הבוראים ח"ו, כי לא נמצא אתו בדבר זה לא מניה ולא מקצתו, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין וכו', וכבר הוא נבחן גם בדיברי האפיקורסים והמינים על דבר הבריאה שאי אפשר להיות כי אם באחד פשוט בלתי בעל גבול ותכלית כלל, ולזה אי אפשר כלל לומר בשבחו כי אם אשר הוא אחד ואין שני לו לשבח אותו כלל בדבר הזה, וממילא מובן אשר לא יֵאָמֵר בזה מגדולת העבד ניכר גדולת האדון, לומר שאם העבד גדול כל כך בזה הדבר, מכל שכן האדון. כי הלא לא נמצא כלל מענין תוארי הבריאה לשום נברא ושום דבר בעולם, וכל שבחי אלהינו יתברך כולם הם בדבר הבריאה כאמור, ועבור כן אין שייך לפארו רק כי הוא אחד ואין דומה לו כלל וכלל. ולזה אמר אב החכמים שלמה המלך ע"ה (קהלת ד', ח') יש אחד ואין שני, פירוש שיש אחד המיוחד אשר אין שני למולו מענין הזה כלל וכלל אפילו לשבחו בדבר הזה לומר כי זה גדול מזה, או כה יאמר יש אחד אשר אין ראוי לשבחו כי אם אשר אין שני, ולא בתוארים אחרים כלל.

ועתה תראה נפלאות שבשביל זה התחיל התנא המסכתא בבא מציעא המדברת מדיני מו"מ והכחשות שבין אדם לחבירו (כי מס' ב"ק מדברת מדיני נזיקין וב"ב מדיני קרקעות. ועיקר דיני ממונות שבמו"מ מבואר במס' ב"מ) התחיל אותה בדין שנים אוחזין בטלית והוא פלא שהתחיל בדין שאינו שכיח כלל כאשר יבין כל אדם שאינו מצוי שיבואו שנים לב"ד ואחזין בטלית א' ומכחישין זא"ז. וע"כ באמת הפוסקים לא כתבו זה הדין בלשון זה כמבואר בה' חזקת מטלטלין בס' קל"ח ע"ש. אך התנא כתב הכל ע"פ סודות ורזין עמיקין מאד כידוע וע"כ התחיל בזה ורמז לנו שזה כלל כל ההכחשות והמרמות שבממון שבין אדם לחבירו שהכל נמשך מפגם הלבושין כנ"ל וע"כ בכוונה התחיל דיני ממונות בדין שנים אוחזין בטלית להורות לנו שכל ההכחשות כולם ע"י פגם הטלית והלבושין וכנ"ל. ועיקר הפגם מחמת שכ"א סומך על חכמתו כאלו יוכל להצליח ולמצוא ממון ע"י תאוותו ורוצה להמשיך כל הממון שבעולם לעצמו כי עיניו לא תשבע עושר (קהלת ד׳:ח׳) וכתיב ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳). ע"כ נתעה כ"כ עד שהולך ותוקף בטליתו של חבירו ורוצה לגזול את חבירו בחכמתו המוטעת וערמימיות וזה בחי' זה אומר אני מצאתיה וזה אומר וכו'. מציאה ל' השגה כשרז"ל לענין השגת חכמת התורה יגעתי ומצאתי תאמין וכו' וכעין מ"ש ומצא כדי גאולתו וכו' ומצא את רעהו וכו' וכן הרבה שפירושו שהשיב ומצא את הדבר (ובל"א גיגרייכט) היינו שעיקר פגם תאוות ממון שבא לידי עון כזה לאחוז בשל חבירו ולהכחישו הכל מחמת פגם הלבושין הנ"ל עד שטעה בעצמו כאלו מצא להשיג את החכמה כאלו ח"ו אין שום חכמה למעלה משטות חכמתו שרוצחה להשיג ממון ע"י הכחשה ומרמה כזאת. ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כי היא לא תצליח כי אלקים שופט זה ישפיל וכו' ומה הועיל רמאי ברמאותי'. וזה שרמז לנו התנא שכלל את כל ההכחשות שבעולם בתחלת המס' בשם זה אומר אני מצאתי את הטלית והלבוש, כאלו מצא והשיג את הלבוש שהוא הממון והחפץ שבאמת הוא לבוש חיצון דחיצון אשר אם היה שת לבו להסתכל על פנימיות שיש שם בוודאי לא היה נוגע בממון חבירו כנ"ל. אבל הוא חכם בעיינו ואינו רוצה לסמוך על אמונה ונתעה בחכמתו המוטעת עד שרוצה לרמות הבריות ולאחוז במה שאינו שלו. ע"כ התיקון לזה ה ישבע וזה ישבע כי ע"י השבועה נתגלין הגוונין עילאין שעי"ז יודה על האמת ויתתקן הכל וכנ"ל.:

וְהִנֵּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא בֵּאֵר דְּבָרָיו מַה חִבּוּר יֵשׁ לְעִנְיָן זֶה עִם כָּל מַה שֶּׁאָמַר שָׁם מִקֹּדֶם מֵעִנְיַן אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ'. אַךְ הַנִּרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי אֲבָאֵר קְצָת, כִּי תַּאֲוַת מָמוֹן, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר חָסֵר לוֹ יוֹתֵר. זֶה בְּחִינַת פְּגַם הָעֵינַיִם בִּבְחִינַת וְגַם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר (קֹהֶלֶת ד). וּפְגַם הָעֵינַיִם זֶה בְּחִינַת פְּגַם אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ מִן הָעֵינַיִם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל הַצַּדִּיק שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַהִתְפָּאֲרוּת. שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. וְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִוא מְקוֹר הַבְּרָכָה, כִּי כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַהַשְׁפָּעוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כַּיָּדוּעַ, כִּי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מְקַבֶּלֶת קְדֻשָּׁתָהּ מֵהַצַּדִּיק כַּנַּ"ל. וְאֵצֶל הַצַּדִּיק הֵם כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַהַשְׁפָּעוֹת בִּבְחִינַת בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, בְּחִינַת צַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְהַצַּדִּיק בִּשְׁלֵמוּת בְּוַדַּאי אֵין לוֹ שׁוּם חִסָּרוֹן, כִּי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כְּתִיב, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. שֶׁהַשֶּׁפַע הַנִּמְשֶׁכֶת מִשָּׁם אֵין בָּהּ שׁוּם חִסָּרוֹן, כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה, בְּחִינַת וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, שֶׁזֶּהוּ הַהֵפֶךְ מִבְּחִינַת אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּעוֹלָם חָסֵר לוֹ. אֲבָל הַשֶּׁפַע דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם חִסָּרוֹן בְּחִינַת בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי, שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי שֶׁהַשֶּׁפַע כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרוֹצֶה. וְזֶה בְּחִינַת הַשֶּׁפַע שֶׁל שַׁבָּת דְּמִנֵּהּ מִתְבָּרְכִין כָּל שִׁתָּא יוֹמִין שֶׁהוּא בְּחִינַת לֶחֶם מִשְׁנֶה, בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה הַנַּ"ל, כִּי שַׁבָּת וְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הֵם בְּחִינָה אַחַת כְּמוֹ שֶׁמְּסֻדָּר בְּהַשֶּׁבַע הַבְדָּלוֹת שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּירוּשַׁלְמִי בֵּין קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לְחוּץ-לָאָרֶץ בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא, שֶׁהַצַּדִּיק שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁךְ כָּל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הוּא זוֹכֶה לְשֶׁפַע כְּפוּלָה כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּצַּדִּיקִים, לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ (יְשַׁעְיָה סא) מִשְׁנֶה זֶה בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה, בְּחִינַת לֶחֶם מִשְׁנֶה וְזֶהוּ לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה, 'בְּאַרְצָם' דַּיְקָא, כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַשֶּׁפַע כְּפוּלָה הוּא בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְכוּ'. וְזֶה שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק (סִימָן כג) שֶׁעִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק וּמִי שֶׁחוֹלֵק עַל הַצַּדִּיק הוּא נוֹפֵל לְתַאֲוַת מָמוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם עַל פָּסוּק, וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק הוּא מַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ בְּחִינַת שֶׁפַע כְּפוּלָה שֶׁהוּא הֵפֶךְ תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ וְכַנַּ"ל: