Chasidut על קהלת 7:1

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים מצויינין. והטעם כמו שאיתא (כתובות ק"י ב') שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון דומה ר"ל שבדמיון הוא כן כי באמת ח"ו הלא מלא כל הארץ כבודו רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שהשי"ת עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי וכמו שאיתא (ב"ב ע"ה א') אוירא דארץ ישראל מחכים ונאמר (איוב כ״ח:כ״ח) הן יראת ד' היא חכמה. דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה] אותו ית"ש שזהו יראת ד' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל כמו שאיתא (בר"ר פ' ב') ברית חלוק לאוירות. שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר. ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוקה. והוא ג"כ על ידי רוב הברכה שבארצה כמו שאיתא בשילהי כתובות שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו ג"כ ענין רבוי הע"ז שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא השי"ת רק אלקי הארץ וכמו שכתב הרמב"ן (פ' וילך) ושאר מקומות הרבה. והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן. כי מקום ישראל הוא בארץ שלכן נקרא ארץ ישראל שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם שלכן נקרא ד' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו. וזה שאמר במתאי שמאי. שם מורה על הנפש כמו שנאמר (בראשית ג') כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. שהשם רומז על כח הנפש ההוא וכמו שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויק"ר (ס"פ ג') והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהי' מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש רק צריך לציין הלבוש שיהי' נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו. רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ד' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל אז הם נקראים מלאכי שרת:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא וגו' (במדבר ו ט). בעת יצא קול רעש ופחד בעיר ר"ל, אמרתי בזה מוסר השכל לעורר הלבבות, כי הנה ידוע דאין מאורע בעולם שלא יהיה נלמד ממנו גדולת השי"ת או דרכי יראת השי"ת, ואם הוא מסוג דרכי הגדולה, גם כן נלמד היראה כי לפי גדולתו יראתו, נמצא מהכל נלמד דרכי יראתו ית"ש. וזה שאמר הכתוב לע"ד והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג' י"ד). ר"ל כל מה שאלקים עושה, הוא רק שיראו מלפניו וכל פועל ד' למענהו, והשי"ת חונן לאדם דעת להיות עיניו פקוחות לזה השער לה' שער הבחינה בכל ההווים, בא וראה מקרא מלא (בישעיה סי' כ"ח) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו', (ישעיה כח כט) גם זאת יצאה מעם ה' צבאות הפליא עצם הגדיל תושיה. ופירשו המפורשים גם זאת, מה שדרך חובטי התבואה הוא כך, יצאה מעם ה' כדי ללמד עצה לבני אדם שלא יקשו ערפם ויהיה רך כקנה, וכן נראה מפירוש רש"י (ד"ה הפליא), והבן זה. ולכך גם אנו נאמר שהמאורע הזה והפחד שנפל שיש רוצים להבעיר, וממש כולם נעורים כל הלילות ורצים ושבים בזריזות בכל מיני תחבולות ובכל כוחם אולי ימצאו אנשי הבליעל, וכדי להשמר מהם שוקדים יומם ולילה ואין קול ואין עונה, יצאה מעם ה' ללמד לבני יהודים רוח דעת ויראת ה', אם זה שיש בו כמה ספיקות, ואם אמת היא אינו רק פחד ממון, וגם מי יודע אם יועיל השתדלות להנצל, עם כל זה לא יחרושו ולא ישקוטו ולא יתנו שינה לעיניהם ולעפעפם תנומה, על אחת כמה וכמה איך ישתדל כל איש ואיש כמאמר החסיד נורא ביה עמרם (קדושין דף פ"א.), וזה הוא ודאי ולא ספק כי לפתח חטאת רובץ, ר"ל שאורב בכל עת איך ימצא פתח וסדק להכניס בו ולהבעיר הבעירה, ולא ממון לבד רק גוף ונפש רוח ונשמה, ולא בעולם הזה לבד, רק גם בעולם הבא אש היא עד אבדון תאכל ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, והיא האש בעצמו שמבעיר היצר הרע בעולם הזה, איך ראוי להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, וכפירוש הפסוק (פרשת בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ. כי דרשו (שבת דף ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר שהיא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע, עד כאן. והנה יש להבין אם היא מצד התולדה, אם כן איך נאמר לאו על זה. אלא ודאי מצד התולדה היא בחוץ, ואצל כל פינה יארוב ואצל כל פתח רובץ, שאם ימצא מקום יכנוס לתוך הגוף, ואלו הן הפתחים עין רואה, ואוזן שומע, ולשון מדבר, ואוי לו למי שמכניסו לתוך הגוף, ועל כן צריך לשקוד על דלתותיו לעצור עיניו בעפעפים, ובאוזן באליה, השפתים והשינים כמו שדרשו (ערכין ט"ו ע"ב) מה יתן לך ומה יוסיף לך וגו' (תהלים קכ ג), על כן צריך להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, ולהכין לו מים תורה ומצות לכבות אש התבעירה כמו שמכבין עתה, ואם ישתדל ודאי יועיל, כי כבר הבטיח ית"ש ואתה תמשול בו אם תרצה, בא וראה האיך ראוי להשמר מהחטא, הלא מהרמ"ע פירש בפסוק (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, דר"ל טוב יום המות עצמו, מיום הולדו של המות דהיינו יום החטא, כי אין מיתה בלא חטא שהוא גרוע ורע יותר מהמות, והבן זה כי זה מנקיהו וזה מלכלכו וש"י. אך לכאורה הוא כר' אמי (שבת דף נ"ה.), והא מסקי הש"ס שם עליו בתיובתא מארבעה שמתו בעטיו של נחש. והנ"ל כי נראה לפרש דברי ר' אמי, דבאמת נבין על דרך משל, אם יש כאן התחברות אחים נעימים ויפים ומחוכמים בכל מדע, ויתאיו המלך יפים ויקח כל אחד ואחד לאיזה גדולה נפלאה כל אחד למדינה מיוחדת כל חד וחד לפום מעלתו, הכי זה יגון ואנחה שהם מתנשאים ומתרוממים, ובעת שירצו להשתעשע ביחד, יתאספו כדרך השרים והמלכים שיש להם יכולת להתאסף בעת רצונם לזה גם אם אחד בסוף העולם והאחר בסוף העולם. ככה היא אם הגוף ונפש רוח ונשמה כולם עובדים ביחד לאל אחד בכל כוחם, והגיע הזמן אשר המלך מלכי המלכים חפץ ביקרם, ולתת להם חלף עבודתם שכר רוחני רב טוב הצפון ליקח כל אחד למקומו הראוי לו כפי מעשיו כנודע, וכולם מתעדנים בנועם ה' ומדי חדש בחדשו מתאספים ביחד, כמו שנאמר (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', כי בתחלה הגוף מתעדן בקבר בכל בוסמין דגן עדן ובהשגות רזי התורה על ידי צנורות ונפש בצרור החיים, וכמ"ש (שמואל א' כה כט) והייתה נפש אדוני צרורה וגו', והרוח בגן דלעילא, והנשמה בעדן העליון עין לא ראתה (ישעיה סד ג), והם ש"י עולמות שהם חכמה ובינה (עוקצין פ"ג מי"ב), כי עולמות מלשון עלמות אהבוך (שיר השירים א ג), וכמו שדרשו (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעולם (שמות ג טו), לעלם. וש"י, היינו על דרך רמז ומליצה קנ"ה חכמה קנ"ה בינה (משלי ד ה), כך קבלתי והבן. וההיפך בהרשע הגוף הולך לחיבוט הקבר חשך וצלמות רימה תורישנו וכו', והנפש לתוך כף הקלע כמ"ש ואת נפש אויבך וגו', והרוח בגלגל אש כמו שמבואר בשער הגמול להרמב"ן, והנשמה ימטר על רשעים וגו' (תהלים יא ו), והיא נהר דינור המתהוה מזיעת החיות (חגיגה י"ג ע"ב), והבן. ובצדיק כשעולה למעלה מכריזין פנו מקום, ומלאכי שלום יוצאים לעומתו ומקבלין פניו בחדוה ושמחה ויקר, הכי לזה קרא מיתה, הלא אין זה רק נסיעה מעולם החשך ואופל לעולם שכולו אור. אבל ברשע המלאך המות שכולו מלא עינים בא בג' טיפין וכו' (ע"ז כ' ע"ב), זה הוא מיתה ממש, ראו מה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. והיינו דברי ר' אמי אין מיתה בלא חטא, ר"ל בלא חטא לא הוי מיתה כלל באמת, רק על דרך השאלה יקראו כן, והד' שמתו בעטיו של נחש, באמת לא הוי מיתה רק על דרך השאלה, והבן. ונמצא עיקר יום המיתה היא יום החטא, וממנו יש לברוח כברוח מפני אש. והנה זה שנפרד בזמנו, אין לו מיתה פתאומיית כי רעים אהובים נוטלים רשות זה מזה, והפתאומיית היא ודאי על ידי חטא, ואם כן עצם המיתה היא מכבר מעת החטא ולא פתאומיית, רק אצלינו היא פתאומיית. וידוע (כתובות ק"ג ע"ב) דצדיקים אינם מטמאין במיתתם, והיינו וכי ימות, ר"ל שהיא כבר מת, שהיא עליו בפתע פתאום, ולכך מטמא, והבן.