Chasidut על קהלת 9:10

וביאור הענין כי תקיעה מורה על חיבור ולזה היה בערבי שבתות וימים טובים תקיעות ביותר כי שבת ויו"ט רומז נמי על התקשרות והחיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה מתקדשין שבתות ויו"ט בתקיעות כי תקיעה הוא קול פשוט וזה רומז שנתכלל הכל ברצונו הפשוט ית' וכן בראש השנה איתא בגמ' (ר"ה כ"ז) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו' הרי שבר"ה נתעורר התחלת הרצון מזכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) וכל הבריאה נתכללה בהרצון הפשוט ית' לזה צריכין אז לתקוע כי בכל שנה ושנה בהתחלתה בר"ה נתעורר הרצון הפשוט שהיה בהתחלת בריאת עולם והבריאה נתחדש בהסתעפות חדשות ונתעורר מחדש המאמר יהי אור שמזה התחיל התפשטות לבושים כדכתיב זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) ואם לא היה החטא של אדה"ר אזי היה מתהווה מזה המאמר יהי אור כל מיני הולדות וריבוים והיה ניכר אור רצונו ית' בהתגלות מפורש בכל התפשטות הלבושים. וממילא כאשר נתכללה הבריאה בחזרה לרצונו הפשוט ית' אין בה עוד שום פסולת כלל כי כל הפסולת נתהוה רק מהסתעפות הלבושים בעוה"ז עד שנדמה להבריאה בהלבוש האחרון שיש לה כח הוי' בפני עצמה ומזה נתהוה פסולת כי זה הדמיון היה באמת השורש מכל החטאים אבל כשנתכלל הכל בחזרה בהרצון הפשוט ית' שוב אין פסולת כלל לכן היתה הנסירה למען שהאדם בעצמו בכח בחירתו יהיה בוקע את ההסתר ויתיצב ע"י עבודתו כל הדברים נוכח השי"ת פב"פ ויכיר אשר הדבר הוא ג"כ רק מקבל שמקבל השפע מהשי"ת. ורזא דנסירה מוכרח לילך דרך עשר מדות כדי שיכיר האדם אור השי"ת בכל מדה ומדה. ועל זה רומזין העשרה ימים מר"ה ליו"כ ויום כפור הוא הגמר מכל המדות ונקרא מלכות שמים. ומדת המלכות הוא באור חוזר שמעמדת הכל בחזרה להשורש להתאחד באחדות גמור. אכן זאת האחדות הוא רק מצד השי"ת שמנהיר ביוה"כ איך שנתאחדו כל המדות בשרשם אבל שיהיה ניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הלבושים עצמם כמו שהם בזה העולם אין עדיין התגלות כזה ביוה"כ כמבואר בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' אמנם אחר יוה"כ מתחילין ישראל לברר א"ע ולהזדכך בכל המדות להמשיך בהם ע"י עבודתם אורו ית' ועל זה רומזין הארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג:) מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא וכו' והוא כמבואר שם (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריא קרני החמה עד הוד וכו' היינו כי התפשטות דבינה שהיא אימא עלאה הוא רק עד הוד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שעיקר כחו של אדם לברר עצמו הוא רק עד הוד כי עד מדת הוד יש להאדם עדיין כח התפלה ובכחו עדיין שפיר להכיר איך שמקיף השי"ת את כל העולם אבל אחר מדת הוד כשמתחיל מדת יסוד דאושיט פסיעה לבר כדאיתא שם (בלק רג:) היינו כשמתחיל האדם להשפיע לזולתו שוב אין עוד בה להאדם שום הכרה וזהו אימא עלאה היינו כת הבירור של אדם הנקרא בינה הוא רק עד מדת הוד כלומר שיש עדיין בכח בינתו להכיר בכל השפעותיו שהוא רק צינור שעל ידו משפיע השי"ת אבל בגמר ההשפעה שוב אין בכחו להכיר בבהירות שהוא רק כמו צינור להשי"ת ונדמה לו שהוא בעצמו הוא המשפיע ועי"ז יכול להיות הולדה כי הולדה אי אפשר שיהיה בלי מעט שכחה וזה גמר ההשפעה נקרא מדת יסוד. וזה דאי' בליקוטי תורה (פ' וישב) מהאר"י הק' ז"ל על פסוק ויהי יוס"ף י"פה ת"ואר ו"יפה מ"ראה ר"ת יתו"ם כי הוא יתום מאימא וכו' שאין בכל ספירה דז"א שיהיה יתום מאימא רק יסוד שהוא יוסף וכו' היינו כי במדת יסוד שהוא גמר השפע אין עוד בכח אדם שיהיה לו זאת ההכרה. אכן אחר שמברר האדם א"ע כפי כחו עד מקום שידו מגעת היינו עד הוד שבהוד אזי מברר אותו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת היינו במדת היסוד וכמ"ש (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחכמה ודעת וחשבון בשאול היינו מאחר שהולך האדם בדעת ובחשבון כפי כחו עד המקום שידו מגעת אזי יגמור בעדו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת וכמו שרמזו חז"ל בגמ' (בבא מציעא פ"ה) על הפסוק (ישעיהו נ״ט:כ״א) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך ומכאן ואילך אמר ה' מעתה ועד עולם וכדאי' בזוה"ק (תרומה קלה:) וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד וכו' וככה הוא בהמדות. בהתחלה הוא חסד וגבורה ונראה כשני הפכיים ומזה מוכח שיש אחד שהוא למעלה ומשולל משניהם אשר אצלו מתאחדים כל ההפכים וזהו מדת תפארת. מדת יעקב אבינו. ואחר שנתבררו חסד וגבורה ע"י יעקב אבינו שהוא מדת תפארת אזי נקראין אלו שתי המדות בעצמן נצח והוד שנקראין בזוה"ק (פנחס רלו.) תרין פלגי דגופא היינו שיש הכרה שאינם גופים מחולקין כי בהשורש הם גוף אחד אלא שנראין לתרי פלגי דגופא והם כשני ירכין היוצאין מגוף אחד וכדאי' בזוה"ק (פקודי רנז:) נביאין דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאורייתא קדישא וכו' וכל אינון מאריהון למראה מהכא ינקין וכו' וכן אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון י"ג ל"א) דמתמן נסין מתעבדין כו' כי מי שמכיר ביותר האחדות מהשורש אף בזה ההתחלקות אזי מכיר ג"כ ביותר איך שאין באמת שום דברים הפכיים מצד אחדותו יתב' עד שיש בכחו לומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. כי נצח והוד רומזין על התלבשות אור החסד והגבורה בהפעולה ומי שמכיר גם בהתלבשות הפעולה אחדותו יתברך ממילא אינו נכנע תחת ההסתר מהטבע של העולם לפי שהיא למעלה מהטבע שמתמן נסין מתעבדין וזהו דאי' שם בזוה"ק שאימא עלאה עד הוד איתפשטת היינו כי אחר שמברר האדם עצמו כפי כחו אזי הא כולא לעולם ועד. ועל בירור כזה רומזין הארבעה ימים שיש מיוה"כ לסוכות להורות שכבר נזדככו ונתבררו המדות עד הוד שהיה בכח הבירורים של ישראל לבררם עד שמתחיל אורו ית' להאיר אפילו בהפעולות של ישראל וזה הוא ביום ראשון של סוכות שישראל מתחילין אז בעובדא עד יום השביעי שהוא יום הושענא רבה שנגמור הזיווג פב"פ ואור הש"י מתחיל לזרוח בכל פעולות ישראל אפילו בפעולותם הנמוכים. וזה הוא ענין החתימה מזה היום היינו שהש"י חותם עצמו על כל פעולות ישראל שהמה הכל רצונו יתב'. וזהו פי' הירושלמי הנ"ל ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום הערבה היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי בהתחלה הם דורשין אוחו ע"י מצות תקיעות שהם נתכללים ברצונו הפשוט יתברך ואח"כ בסוף הם דורשין ג"כ הש"י במצות הערבה ומאחר שדורשין כבוד שמים תחלה וסוף ממילא חותם הש"י על כל מה שהיה באמצע שהוא נ"כ רק כבוד שמים וכענין שמצינו בסדר התפלה של שמונה עשרה אף שאי אפשר לאדם שיעמוד כל שעת התפלה בבהירות עצום שלא יחפוץ בלבו רק בהירות הרצון יתב' לכן סדרו אנשי כנה"ג מתחלה שיקבל עליו האדם עומ"ש כק"ש ויאמר אד' שפתי תפתח להורות שבהתחלת התפלה מוסר האדם כל חפץ לבבו להש"י ואח"כ בסוף התפלה מוסר ג"כ הכל להש"י באמרו יהיו לרצון אמרי פי וגו' אזי מעיד הש"י על זה האדם שכל חפץ לבבו אפילו באמצע תפלתו היה ג"כ רק בהירות רצונו ית' וכענין דאי' (שבת ל':) מאחר שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הוא נמי ג"כ באמצע דברי תורה:

וידבר ה׳ אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם וגו׳. וצריך להבין מהו לאמר, בשלמא במצות שייך לאמר שהפירוש הוא לאמר לישראל, אבל כאן היה למשה לבדו, ועוד שהתורה היא נצחיית ושייכת בכל זמן, דאם לא כן היה ח״ו רק סיפורי מעשים שהיו בזמן קדום, ואם כן למה נקראת תורה מלשון הוראת דרך שהיא מורה ומלמדת אותנו דרך ה׳, ומה הוראת דרך יש כאן. והנה כתיב ולדבקה בו ודרשו רז״ל איך אפשר לדבקה בהשם יתברך, והלא אש אוכלה הוא, וכתיב בזוה״ק אשא אכלא כל אשין דעלמא, ואם כן איך אפשר לבשר ודם לדבק באלהי כזה, אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אך אתה רחום וכו׳. וצריך להבין מה תירץ לו על קושייתו, הן אמת שבמדותיו יכולים לדבק אבל בפסוק נאמר ולדבקה בו. אך האמת הוא שהשם יתברך נתן לנו התורה כדי שיוכל האדם לדבק בהשם יתברך, כי איך היה אפשר להאדם שהוא בעל גבול ותכלית, לדבק בהשם יתברך שהוא בלתי בעל תכלית שאין לו תחלה ולא תכלה, ולכן לנו השם יתברך התורה וצמצם כביכול עצמו בתורתינו הקדושה, כדי שבדבקנו בהתורה הרי הוא דבוק בהשם יתברך השוכן בתוך התורה. וזהו מאמר רז״ל הדבק במדותיו, פי׳ בהתורה שהתורה נדרשת בשלש עשרה מדות דהיינו מקל וחומר ומג״ש וכו׳, והן הן עצמם הי״ג מדות רחום וחנון גו׳, וכשידבק בהתורה הרי הוא דבוק בהשם יתברך השוכן בתוך התורה. והנה לפ״ז היה נקל מאוד לאדם לדבק בהשם יתברך, דהיינו בדבקו באותיות התורה ותפלה שהם היכלות להבורא ב״ה השוכן בתוכם, אך יש מחשבות זרות שבאים ומבלבלים אותו בעת עסקו בתורה ותפלה, והנה מה עושים לזה צריך לשאול בעצת התורה, שהתורה נותנת לנו עצה בזה, דהנה צריך להבין מהו ענין המחשבות זרות, הלא הם אותיות שנפלו, שכל שום מחשבה א״א להיות בלא אותיות, והמחשבות זרות הם גם כן אותיות רק שנפלו מחמת מעשיו גופיה, ולכן כשבא לדבק בהשם יתברך הם באין גם כן שיעלה אותן, אבל אין המחשבות זרות באה ח״ו לבלבל אותו, וצריך להעלות אותם לשרשם. וזהו שמלמדת אותנו התורה הקדושה בדברים הנעימים נשא את ראש, ר״ל שתנשא ותגביה א״ת הם הכ״ב אותיות שמא׳ ועד תי״ו, תגביה אותם אל הראש וראשון שהוא הבורא יתברך, שכל תיבות התורה והתפלה הכל המה צירופי אותיות, כשמצטרפין אותיות ו׳ י׳ ד׳ ב׳ ר׳ נעשה תיבת וידבר, וכן כל התיבות הכל המה צירופי אותיות, וצריך להעלות האותיות לשרשם, ואם תעשה כן, אז בני גרשון, הם האותיות שנפלו ונתגרשו, גם הם יעלו לבית אבותם, הם אברהם שהוא מדת החסד והאהבה, ופחד יצחק שהוא מדת יראה, וישראל אשר בך אתפאר היא מדת התפארת, דהיינו כשלומד ומתפלל ביראה ואהבה ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו, אז מתעלים האותיות של למעלה אל האבות כנ״ל למשפחותם לדביקותם כמו (שמואל א ב׳, ל״ו) ספחיני נא וגו׳. אך איך עושים כל הנ״ל פירש לנו שלמה הע״ה (קהלת ט׳, י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות, ר״ל כל דבר שתרצה לעשות רצון השם יתברך, בכחך עשה, צריך לעשות בכח דהיינו כשמשים כל כחו וחיותו בתוך האותיות התורה ותפלה בזה מעלה אותם לשרשם אל הבורא יתברך שמו:

והנה ארז"ל (ראש השנה י"א.) הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו' בז' באדר נולד משה ובז' באדר מת. והקשו המפרשים הלא ימיו ק"ך שנה והיום ז' אדר הוא של שנת קכ"א. והענין הוא, כי היום ההוא הוא וויתור ומתנה נוסף על ימי חייו כדי שיצוה אל ביתו, כי הצדיקים כל ימי משך חייהם אין מעלים במחשבתם שום דבר מצורכי עולם הזה וכמאמרם עירובין כ"ב. איכא קורמי באגמא כי טרודים תמיד בעבודתם, ולזאת לא יקח הצדיק פנאי לעצמו אפילו לצוות אל ביתו, ולכן מוותר לו הקב"ה קצתו של יומו ההוא שאז יצוה אל בית, וכי היום ההוא אינו נחשב חיים כלל שהרי ניצוצי נשמתו כבר כלו והיה להם תקומה ונתעלו כל אחד ביומו והיום ההוא מיותר אין לו ניצוץ כלל, רק שעדיין מוכרח הניצוץ דאתמול להתעכב בו להחיותו, והניצוץ ההוא אינו מיוחס כלל אל יום ההוא לכן לא נחשב יום ההוא לחיים כלל, ועליו נאמר אין שלטון ביום המות, הוא מענין שליט ביצרו שאין זה שייך ביום ההוא כי אז אין בידו לא לתקן ולא לפגום וכמש"ה (קהלת ט', י) כי אין מעשה וחשבון ודעת כו' כן היום ההוא לפי שאינו נחשב חיים כלל וכאמור.