Chasidut על שמות 1:1

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א א). הנה יש לדקדק טובא. (א), דבכל מקום אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון, וזה אין לו שייכות למה שלפניו. (ב), הבאים, והלא כבר באו, ומה שתירץ במדרש (שמו"ר א' ד') שכיון שעד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים וכו', לכך הוה כאלו באים עתה לפי שעתה הורגשו בביאתם, קשה תרתי, א' הלא כתיב אחר כך באו. ועוד הלא כתב רש"י לעיל (ריש פרשת ויחי, בראשית מז כח, ד"ה ויחי) למה פרשה זו סתומה, שכיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד. הרי דבמיתת יעקב תלה התחלת השעבוד. עוד קשה דאיתא במדרש (סדר עולם רבה ג') למה נמנו שנותיו של לוי, לפי שהוא מת אחרון לאחיו, וכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא שיעבדו המצרים בישראל, הרי לך ג' זמנים חלוקים, מיתת יעקב, ומיתת יוסף, ומיתת האחרון שבשבטים. וצריך ביאור. (ג), איש וביתו באו כולו מיותר, דמה מלמדנו בזה הלא כבר נאמר בפרשת ויגש (בראשית מו ח). (ד), למה נכתב כאן שמותן הלא כבר נכתב, ומ"ש רש"י (ד"ה ואלה) מחמת שנמשלו לכוכבים, על זה הקשו המפרשים דאם כן שמות כל הע' נפש היה ראוי לכתוב. (ה), (שמות א ה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, נפש בתרא למה. (ו), ויוסף היה במצרים, מקודם ראוי לומר, ואחר כך ויהי כל נפש וגו', שהרי יוסף במנין השבטים ובכלל השבעים נפש.

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.

עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.