Chasidut על שמות 1:15

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' (שמות א טו), ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' (שמות א יח), ותאמרנה המילדות אל פרעה (שמות א יט). הא דקרי ליה מלך מצרים, ובתשובת המילדות קרי ליה פרעה. עוד קשה בתשובתן כי לא כנשים המצריות וגו' דשפת יתר הוא, דהיה ראוי לומר נשים העבריות חיות הנה, ומצריות מאן דכר שמייהו. והנ"ל בזה כי הוא צוה להרוג והוי רציחה, רק דינא דמלכותא דינא (נדרים כ"ח ע"א), וכן הוא גם כן בנימוסיהם. והנה ר"ת פסק דדוקא כשמשוה גזירתו על כל בני מלכותו, אז הוי דינא דמלכותא דינא, והנה זה הוא גם כן שכלי וראוי שיודו לזה הנימוסים. והנה באמת נתייראו לומר לו שעושה שלא כדין, אבל מרמזי רמוזי, והיינו דקאמרי כי לא כנשים המצריות העבריות ר"ל בהגזירה, ואם כן לא השוה גזירתו על כל בני מלכותו, והוי רציחה ולא דינא דמלכותא, רק לפי הפשט להבנת השומעים נמשך למטה, אבל מלכא ידע מאי דמחווי ליה במחוג, כי לפי הפשט הוא שפת יתר, ועל כן בהפסוקים הקודמים קוראו מלך מצרים, כי הוא לפי דעתו עשה בתואר מלוכה, אבל בתשובתן דאין בזה משום דינא דמלכותא, קוריהו פרעה דהוא שם לבד, אף דשם זה מיוחד למלכי מצרים, מכל מקום הוא רק שם בעלמא כמו שמבואר בספר הישר, דמשום דהראשון נפרע ממתים, נקראו הבאים אחריו גם כן על שמו. לכך אחר שהשיבו לו כן, נאמר (שמות א כב) ויצו לכל עמו כמו שפירש רש"י (ד"ה לכל) שאף עליהם גזר, ומכל מקום קוריהו הכתוב פרעה, לומר לך שהעידה התורה שאף שהשוה גזירתו, מכל מקום הוא פרעה הרשע שלא נתכוון רק לישראל, ודוק.

והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.