Chasidut על שמות 1:16

והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.

וראיתם על האבנים אם בן וכו' (שמות א טז). הנה בביאור תיבת אבנים אמרו רז"ל במדרש (שמו"ר פ"א י"ד) בשעה שהאשה כורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים. והנה יקשה למה אמר הרשע בלשון הזה, ולא אמר כפשוטו וראיתם אם בן הוא וכו'. אך לפי פשוטו נ"ל דהנה גילו לנו חכמי האמת מפני מה בשעת הלידה מצטננים ירכי האשה, דהענין הוא דכשבא הזמן שיצא הולד לאויר העולם, ומן הצורך הוא בפעולת הטבע שהטביע היוצר כל שידחה הולד ממקומו, ואז מסתלק החיות של הירכים למעלה בזרועות ובחזה, וצר לו המקום שם ונדחה הולד משם בכח, אפילו הולד מת שהוא כאבן באין תנועה, עם כל זה דוחהו משם החיות שנסתלק לשם. והנה הרשע הלזה חש פן יאמרו המילדות האיך אפשר להמית הולד בטרם צאתו לאויר העולם לגמרי, הלא הוא כיון שישאר באין חיות ותנועה, תסתכן גם האם כי לא יתנועע לצאת. לזה אמר הרשע וראיתם על האבנים, רצ"ל תראו בזה הענין שירכות האשה מצטננות כאבנים מחמת שמסתלק החיות, על כן אפילו הולד מת ידחוהו החיות משם ולא תסתכן האם. ובזה ידוקדק גם כן אומרו אם בן הוא והמיתן אות"ו, ולא אמר אם בן הוא תמיתוהו. רק שבא למעט אם בן הוא והמיתן אות"ו דייקא ולא את האם, כי אין חשש ליולדת מטעם הנ"ל:

במדרש (שמו"ר פ"א י"ד) ויאמר בילדכן את העבריות (שמות א טז), למה צוה להמית אותן על ידי המילדות וכו'. דרש תיבת "ויאמר הב' מיותר, להיות שאמר דבר מה שבלבו אשר בשביל זה אמר להם דבר זה: ויפרע מהם. רצ"ל ב' רעות חשב, א' שלא יתבע הקב"ה ממנו. ב' שיפרע מהם ויתבטל ח"ו הבתים שהיו ראויים לצאת מהם, ואף על גב דהוא הוא המצווה אותם לעשות כזאת, עם כל זה דברי הרב ודברי וכו'. ויתפרש עוד על פי דברי הרב בעל הפלאה דבן נח מצווה על העוברין מה שאין כן ישראל, ויפרע מהם על שאינם מחמירין על עצמן כדין בני נח כיון שלא קבלו התורה. ובזה יונח מ"ש לעיל דדריש תיבת ויאמר הב' שאמר בלבו, דהנה הרבה טענות היה לו לנחש לטעון דברי הרב ודברי וכו', אלא דאין טוענין למסית (סנהדרין כ"ט ע"א). והנה אין טוענין בשבילו, אבל אם טען המסית טענתו טענה. וזה דאפקיה בלשון אמירה, דחשב בלבו שיבוא להקב"ה במו פיו לטעון טענתו: