Chasidut על שמות 1:22

והנ"ל בהקדם שפירשו המפרשים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (שמות א, כב), כי כלל האדם אשר בא בלבו גבהות וגסות רוח ע"י מצותיו ומעשיו הטובים ותורתו, ידע בבירור האיש ההוא שעדיין לא עשה שום מצוה ולא למד תורה, שאלמלא כן לא גבה לבו על ידיהם. והענין, כי הנהגת השי"ת עם בני האדם כי מיד בעשותו המצוה או התורה נברא מלאך ועומד מיד לפני השי"ת ואומר פלוני בנך עשאני, ועדיין בכל יום ההוא יש עדיין דביקות לאותו המלאך אל האדם במקצת, כי לא נסתלק לגמרי ביום הראשון, אך בלילה בעת השינה אז אם המצוה ההיא כתקונה אזי המלאך נשאר שם לגמרי ונשמתו חוזרת לגופה, ואז דרך הטבע שישכח האדם מלבו אם עשה כלל מצוה כי כבר נסתלקה מצוה ההיא ממנו, אך ביום הראשון יוכל עדיין להיות קצת זכרון המצוה ההוא בלבו, שעדיין דבוקה קצת בו, אך לא יתגאה בה עדיין שהרי אינו יודע עדיין אם תתקבל ותשאר בלילה למעלה, ואולי תדחה עדיין, ואחר כך ביום השני, אם המצוה נתקבלה ונשארה שם, אזי נשכחת ממנו ולא תעלה על לבו כלל, ואם בא בלבו גאוה ע"י המצוה ההיא, אזי זהו סימן מובהק כי נדחה מצוה ההיא מלמעלה וזורקה על פניו, ולכן אינה נשכחת מאתו, ואם כן אין לו להתגאות במצוה שעושה בממה נפשך.

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' (שמות א טו), ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' (שמות א יח), ותאמרנה המילדות אל פרעה (שמות א יט). הא דקרי ליה מלך מצרים, ובתשובת המילדות קרי ליה פרעה. עוד קשה בתשובתן כי לא כנשים המצריות וגו' דשפת יתר הוא, דהיה ראוי לומר נשים העבריות חיות הנה, ומצריות מאן דכר שמייהו. והנ"ל בזה כי הוא צוה להרוג והוי רציחה, רק דינא דמלכותא דינא (נדרים כ"ח ע"א), וכן הוא גם כן בנימוסיהם. והנה ר"ת פסק דדוקא כשמשוה גזירתו על כל בני מלכותו, אז הוי דינא דמלכותא דינא, והנה זה הוא גם כן שכלי וראוי שיודו לזה הנימוסים. והנה באמת נתייראו לומר לו שעושה שלא כדין, אבל מרמזי רמוזי, והיינו דקאמרי כי לא כנשים המצריות העבריות ר"ל בהגזירה, ואם כן לא השוה גזירתו על כל בני מלכותו, והוי רציחה ולא דינא דמלכותא, רק לפי הפשט להבנת השומעים נמשך למטה, אבל מלכא ידע מאי דמחווי ליה במחוג, כי לפי הפשט הוא שפת יתר, ועל כן בהפסוקים הקודמים קוראו מלך מצרים, כי הוא לפי דעתו עשה בתואר מלוכה, אבל בתשובתן דאין בזה משום דינא דמלכותא, קוריהו פרעה דהוא שם לבד, אף דשם זה מיוחד למלכי מצרים, מכל מקום הוא רק שם בעלמא כמו שמבואר בספר הישר, דמשום דהראשון נפרע ממתים, נקראו הבאים אחריו גם כן על שמו. לכך אחר שהשיבו לו כן, נאמר (שמות א כב) ויצו לכל עמו כמו שפירש רש"י (ד"ה לכל) שאף עליהם גזר, ומכל מקום קוריהו הכתוב פרעה, לומר לך שהעידה התורה שאף שהשוה גזירתו, מכל מקום הוא פרעה הרשע שלא נתכוון רק לישראל, ודוק.

וְזֶהוּ, (שמות א׳:כ״ב): וַיְצַו פַּרְעֹה וְכוּ' כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ – הַיְאֹרָה דַּיְקָא, כִּי יְאוֹר מִצְרַיִם זֶה פִּישׁוֹן (כמובא בפירש"י פ' בראשית), הַיְנוּ בְּחִינַת פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת (זוהר בראשית כו: ובתיקון נה), שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל. הַיְנוּ שֶׁרָצָה לִפְגֹּם הַזִּכָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּן זָכָר, עַל יְדֵי הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה, הַשּׁוֹרֶה עַל פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל: