Chasidut על שמות 11:1

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דבר וכו' זאת החיה (ויקרא יא-א-ב) . ויש לדקדק מאי לאמר אליהם. והנראה דהנה רש"י ז"ל כתב על פסוק (שמות ב, ז) האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה לפיכך לא רצה לינק מטמא משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה. והרמב"ן הקדוש כתב, מה שאסרה לנו התורה אלו הטמאים משום שאלו מולידים טבע אכזריות בגוף האדם וישראל עם קדוש צריכין להיות להם מדת החסד ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם כל איש מישראל כמו שנאמר (יואל ג, א) ונבאו בניכם ובנותיכם, ונמצא כיון שהקדוש ברוך הוא ידבר עמהם ואיך שייך שהפה שאכל טמא ידבר עמו השכינה. וזהו הרמז וידבר כו' לאמר אליהם, הרמז שאני עתיד לאמר אליהם לכל אחד ואחד ולכך לא יאכלו דבר טמא:

עוד יתבאר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני וגו' (שמות טו כו). כי הנה הבינה לעתים (בדרוש ראשון לפרקים) הביא המכילתא כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, מה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך, אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם. והקשה הבינה לעתים דנראה מדברי המכילתא שמרגיש בהקושיא הידוע ומפורסם בפסוק, דכיון שלא ישים החולה למה יצטרך לרופא, אם כן מה תירץ. והנה נדחק ליישב דברי המכילתא הנ"ל, רק בסוף דברי המכילתא דמסיק רפואה הם לכם חיים הם לכם, יש בו פירוש נאה, אבל בריש דברי המכילתא שהבאתי נדחק מאד. והנ"ל בזה, על פי מה שפירשו (מכות דף כ"ג ע"א) במשנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את וכו', שלא יעלה על לב בני ישראל כי ח"ו השי"ת נתן להם תורה והרבה במצות לעלילה ח"ו, כי יודע שלא יוכלו לקיימן, כנמצא במדרש (דב"ר פ"ב ח') שמא תאמר לרעתכם נתתי לכם את התורה וכו', לכך אמר דלא כן הוא, רק אדרבה לזכותן המציא שלימות רבים שיוכל כל אחד לבא לשלמותו, כי כל העושה מצוה כמאמרה וכו' (שבת ס"ג ע"א), עד כאן. והנה דקדקתי בפסוק הנ"ל כל המחלה וגו', דמה זה דנקרא מחלה שעשה במצרים, הכי דם וצפרדע וכו' חולי ומכאוב הן, הלא רק מכה יקרא, וגם שחין נקרא נגע ומכה, ובאמת בכל פרשת וארא בא לא נזכר בשום מקום שם מחלה רק נגע, כמו עוד נגע אחד וגו' (שמות יא א), וכן מכה כמו ואך אותך (שמות ט טו), וכמו הכתי אתכם בדבר ובשדפון וגו' (עמוס ד ט). ועוד קשה מהיכי תיתי ידאגו ישראל ויחשבו שישים עליהם המכות אשר שם במצרים, הלא למענם שם במצרים מכות חוץ לדרך הטבע כדי שישלח אותם, ומהיכי תיתי ישים עליהם המכות. והנ"ל בזה, דידוע דעבירה חולי הנפש כמו החולאת לגוף, ושל הנפש הוא חולי אמיתית, ושל הגוף הוא רק דמיונות, והנה בסוף ארבעים שנה נאמר (דברים כט יז) פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה וגו', ומה גם בתחילתן דודאי היו קצתן עדיין משוקעין בדעות נפסדות, והיו סבורין שח"ו השי"ת מצוון כל כך שלא יוכלו לעמוד בהם ויעברו על מצותיו ויחלו חולי הנפשות, ונמשך להם זה הטעות ממה שראו שהשי"ת שלח לפרעה ולמצרים שישלחו את ישראל, והודיע קודם שבודאי לא ישמעו ושלח כדי ליסרם, ובאמת יש בזה טעמים נפלאים, אבל הם חשבו כי ח"ו זה דרכו ית"ש להחלי את האדם בחולי הנפש לצואתו באופן שיעבור על דבריו, כמו שהחלי למצרים בחולי הנפש הלזו למען רבות מופתיו ולנקום נקם מהם. ועל זה אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים כנ"ל, ולא קאי על המכות רק על חולי הנפש הלזה לא אשים עליך, כי ר"ל אלא, אני ה' רופאך, ר"ל כי המצות שאני נותן לכם לא לחולי ניתנו, רק אדרבה לרפואה. וזה דברי המכילתא, דלפי הפשוט דקאי על המכות מקשה מה תלמוד לומר כי אני רופאך, כהקושיא למה צריך לרופא כיון שלא ישים להחולי, לזה פירש להפסוק דקאי על המצות, לומר דלאו לחולי ניתנו רק אדרבה לרפואה. וזה דברי המכילתא אמר הקב"ה דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, כנ"ל ברור ודוק. והשאר יתפרש כדברי הבינה לעתים דכיון דאמר רפואה, שמא תאמר כשאר הרפואות, לזה אמרה המכילתא חיים הם לכם כמבואר שם, ומיני ומניה תסתיים שמעתתא והוא אמת לענ"ד בס"ד.