Chasidut על שמות 11:2

(ז) יתבאר בהקדים הא דכתיב להלן (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים וגו'. להבין ענין זה. גם להבין דברי רז"ל (ברכות דף ט' ע"א) א"ל בבקשה מכם שאלו ממצרים וכו', כדי שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו יג-יד) ועבדום וענו אותם קיים בהם, (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. וליישב הדקדוק שמדקדק בשפת אמת בהם למה, קיים ולא קיים הוי ליה לומר. גם להבין הא גופא שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, מה החשיבות של הרכוש גדול בעיני אברהם. והנה על הגירות נאמר שם (בראשית טו טז) הטעם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, אבל על העינוי והעבודה לא נתפרש הטעם, והדרשה תדרש וגם יש בו רזי דרזין. ואף אני אענה חלקי על פי מ"ש בפרשת תולדות (בפסוק ויהי עשו וגו') ובפרשת וארא, על פי תשובת מהרי"ט דעשו אין לו זרע לירש אותו, דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה (יבמות י"ז ע"א), אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, עיין שם. והנה השבטים גיירו הנשים שנשאו, והנה אחר כך כשנתרחקו מן השורש ונתרבו הימים והם בארץ לא להם, היו נטמעין בין האומות בחיתון בלי גירות, וח"ו היה נאבד זרע ישראל לגמרי דבנך הבא מן הנכרית הוא, לכך העבודה והעינוי היה בהכרח באופן שלא היה האחד מהאומות רוצה להתחתן בהם, והתחתנו זה בזה, כנ"ל לטעם נכון מאד. שוב ראיתי שכיוונתי לדעת רבי אלעזר ב"ר שמעון שאמר בפירוש טעם זה כמבואר בזוהר הקדוש פרשת שמות (ח"ב י"ד ע"ב) ד"ה פתח רבי שמעון פומיה וכו', עיין שם ותה"ל נחני בדרך אמת. ועל פי זה מבואר וישלחהו מעמק חברון (בראשית לז יד) ואמרו רז"ל (סוטה י"א ע"א) מאותה עצה עמוקה, ר"ל כדי שלא יתערבו וישתקעו בין האומות בארץ כנען. ועל ידי זה נבון מה שנאמר לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כי מה לו בבצע כסף. אלא דזה להורות שלא יטמעו בין האומות ויהיו נחשבין על שם אבותיהם, שלא יחשוש אברהם דאלו שיצאו יהיו אחרים ולא בניו, דידוע (עיין סנהדרין צ"א ע"א) דזה היה שכר העבודה, דאם לא כן האיך יצוה הקב"ה לגזול, ואם נטמעו אם כן אין לו ליטול שכר בשביל אביו, ודוק דמבואר בריש בכורות (ה' ע"ב) מה נשתנו פטרן חמורן, מפני שסייעו את ישראל שאין לך שום אחד ואחד שאין לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ובודאי שכר עבודתו של כל אחד לבד לא יעלה להון רב כזה, אם לא בהצטרף שכר עבודת אבותיו גם כן. והיינו דבר נא וישאלו וגו', הכל להורות זה לבני העולם שהם מתייחסים אחר אבותיהם ולא נטמעו ח"ו, וזהו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, היינו בזרעו שנאמר בהם כי גר יהיה זרעך, ואחרי כן יצאו וגו' לא קיים בהם, דאלו אינם זרעו לכך אין להם רכוש גדול, ועל כן ביקש מהם שישאלו וגו', ואז ידע אותו צדיק שגם אלו הם זרעו, ודוק.

עוד ביאור על המדרש (קה"ר פ"י) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ, על פי זה שנ"ל לבאר אמרם (אבות פ"ב מ"א) הוי הפסד מחשב כנגד שכרה כו'. כי לכאורה הוא תמוה, הלא אמרו שאין אתה יודע מהן שכרן כו'. ועוד דזה מורה לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל כי באמת צריך להיות ערום ביראה, כי לפעמים עת לעשות כו' (תהלים קיט קכו), כי העיקר לעשות תענוג ושעשוע לו יתברך, ואם כן אף אם יראה לפעמים באיזה מצוה קצת עבירה, רק שנראה שהתענוג והשעשוע שיצמח הוא גדול מאד, יותר מהעצב כו' שיש מצד העבירה, אז עת לעשות כו' וממילא אין כאן עבירה כלל, לפי שהכל לשמה ומצוה יקרא, אך על ידי זה יוכל היצר הרע להטעות אדם בעבירות שיעשהו שיראה לו קצת מצוה שיצמח מזה, לכך צריך האדם להתבונן אם התענוג גדול, או העצב גדול יותר, ואז עבירה יקרא כמשמעה, וצריך לשקול מאד הטיב הדק דבר זה. ובירור ידיעה זו באמת אינו רק במי שעוסק בתורה לשמה, שנאמר (משלי ח יד) לי עצה, והיינו ונהנין ממנו עצה (אבות פ"ו מ"א), והבן. והנה אצל העובד האמתיי, עיקר השכר אצלו הוא מה שעושה תענוג להש"י כי זה כל מגמותיו, והעונש דהיינו ההפסד ההיפך. ועל פי זה יתבאר אמרם, והבן. והנה במשה דרשו (סוטה י"א ע"א) חכם לב יקח מצות (משלי י ח), שנתעסקו כל ישראל בביזת מצרים, והוא בעצמות יוסף, וכתב מהרש"א שדבר חכמה הוא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, לכך קרי ליה חכם לב, עד כאן. והדבר הוא תמוה שיהיה משה על מנת לקבל פרס עושה. אבל יובן לפי מ"ש כי אז היה מציוון וישאלו כו' (שמות יא ב), אבל משה לא קיים זאת המצוה, שידע שממצוה זה להעלות עצמות יוסף יהיה תענוג ושעשוע יותר גדול. והיינו דברי המדרש, כי אם רצה משה לכנוס לארץ ישראל לקיים מצות התליות בארץ כאמרם, והיינו לעשות להבורא תענוג ושעשועים בהמצות, הלא תענוג ושעשוע יותר גדול אלף פעמים כהנה שיבא דור המדבר לעולם הבא, ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל.

במסכתא מגילה (דף י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והגמרא בבא בתרא הנ"ל (ב"ב י' ע"ב) אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, והתרגום יונתן כל העובר על הפקודים (שמות ל יד), כל דעבר בימא יתן. והפסוק בפרשת משפטים (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. דתמהו דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וגם מה דמסיים והסירותי מחלה מקרבך, הלא טוב (טוב) היה שלא ישים ואין צריך להסיר. וכדי ליישב הכל, אען ואומר דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת בשלח ד"ה עוד במדרש), הגמרא (תנחומא נצבים סי' א') אלמלי היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, דהיינו משום דשם ישראל מורה על השליטה באומות ובשריהם למעלה, כמו שנאמר (בראשית לב כט) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, רק דחשובת ישראל אינו רק כשהם באגודה אחת, דאז הכללות הוי כישראל סבא והבן זה, מה שאין כן כשהם נפרדים, ושייך לזה מה שדרשו בפסוק (תהלים קכא ה) ה' צלך, דהיינו כשהם מתאחדים זה בזה כביכול מאחד אותן, מה שאין כן כשהם מפרידין עצמן זה מזה, והבן. והנה כבר פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וכן הפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו'. על פי דאיתא בגמרא (ויק"ר ל"ב ה') דבזכות שלשה דברים נגאלו, ואחד מהן שלא היה בהן דלטורין, דששה חדשים קודם יציאתן ממצרים אמר להם משה וישאלו וגו' (שמות יא ב), ולא היה אחד מהן שיגלה מסתורן. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל והפסוק הנ"ל, כמבואר בפרשת בשלח עיין שם. והנה מבואר בקדמונים דלכך ציוה השי"ת ליתן מחצית השקל, להורות דאין שלמות לאיש פרטי רק כשהם באגודה אחת, ועל פי זה מבואר מאמר רז"ל במסכת מגילה הנ"ל גלוי וידוע וכו' דהמן שרצה להרע לישראל, לפיכך הקדים שקליהן להורות על האחדות, ואז אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והמאמר בבבא בתרא דבזה נתרומם קרנם והבן, והתרגום יונתן כל דעבר בימא שהיה על ידי אחדותם, אם כן יתן מחצית השקל שמורה על זה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלקיכם, דעיין עוד בבית שמואל אחרון (פרשת משפטים) מ"ש על הגמרא ברכות (ה' ע"ב) ואמאי לוקמי ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו. דחילוק הוא בין יסורין של אהבה, יכול לומר לא הן ולא שכרן דאי אפשי בתקנתן, אבל לא כן ביסורים של עונש, לכן ר' יוחנן בעצמו לא החזיק עצמו כצדיק, על כן לא מוקים אנפשיה. אבל ר' חנינא דידע בבירור דצדיק גמור הוא, לכך יהיב ליה ידיה ואוקמיה. ואני הוספתי נופך על דבריו, דהא הסמ"ג כתב מצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכל פן ואל, אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו ע"א), עד כאן דבריו. ואם כן לפי זה אם יאמר האדם אי אפשי וכו', הרי זה עובר על לאו הנ"ל, דהא מחשיב עצמו לצדיק גמור, ואם כן ממילא דלא הוי צדיק ואין מועיל אי אפשי שלו, אבל אחר שמתקשר עמו והוי כאחד עמו, יכול לומר אי אפשי בעדו, והיינו יהיב לי ידיה שהתקשר עמו, והבן זה. ואמרתי עוד דעל פי זה יובן שהצילו מן היסורין, וגם לא היה מגרעו לעולם הבא כלל, דהא קשה על הענין יסורין של אהבה, שפירש רש"י (ד"ה יסורין) הקב"ה מיסרו בלא שום עון כדי להרבות שכרו לעולם הבא (ברכות דף ה'). דהוא תמוה מאד וכי יכה אדם את חבירו, וכאשר ישאלהו על מה עושה ככה ומה חטא, ישיב אמריו דזה הוא כדי שאשלם לו בעד ההכאה. הלא אז על פניו גם הוא יענהו תשובה נצחית, אם כדברך כן הוא ואהבתי קשורה בלבבך כל כך ואתה רוצה ליתן לי מתנה, הכאה זו למה ומה בצע ומה הנאה יש לך בההכאה. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דהקב"ה מזכן במצות ועל ידי כך נתרבה שכרו, דהא קיום הלא תעשין אינו רק כשבא לידו (קידושין ל"ט ע"ב), והנה ענוה שאינו מחשיב עצמו לצדיק הוא דבר קטן, כיון שהקב"ה ציוה על כך הוא דבר קטן כל זמן שאינו מצטער, אבל כשמצטער ביסורין אז בא יצרו ואומר לו הלא צדיק אתה, ואז אם אינו שומע לו הוא מקיים המצוה בשלמותה, ואיוב יוכיח שהיה תם וישר וגו' (איוב א א), ואם כן בודאי דלא עבר על לאו דלא תאמר הנ"ל, ואף על פי כן כשהכהו ביסורין צעק והתרעם על מדותיו ואמר הלא צדיק אני, והבן. ואם כן לפי זה כיון דהוא אינו טוען אי אפשר, רק אחר טוען בשבילו נוטל שכרו משלם. ונקדים עוד דהנה ישבתי קושיות העקרים דואהבת לרעך (ויקרא יט יח), היא אהבה המתחלקת, וישבתי דהיא באה מאהבת השי"ת. ועל פי זה נ"ל לפרש (פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך, ומסיים אני ה', דר"ל דאמר ואהבת לרעך כמוך, ושמא תאמר הלא היא אהבה המתחלקת כקושית העקרים, לזה אמר אני ה' ר"ל הידוע דהוא אחד, ומאהבתו נמשך אהבת ישראל והבן, ואם כן לפי זה לא יתכן אגודה אחת רק על ידי עבדות השי"ת, וידוע אמרם (עוקצין פ"ג מי"ב) דשלום היא כלי המחזיק ברכה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' שתהיו כולכם עובדים אותו, ועל ידי כך ובירך את לחמך, דהיינו שתהיו לאגודה אחת והיא כלי המחזיק ברכה, ואז והסירותי מחלה מקרבך, דהא יסורין שעל עון לא יהיו כיון שתעבדו את ה', רק יסורין של אהבה, אם כן בשלמא כשהצדיק אחד הוא, אם כן אינו יכול להסיר ממנו כנ"ל, מה שאין כן כשכולם צדיקים והם באגודה אחת, אם כן כל אחד יסיר מחבירו ואף על פי כן שכרו לא יקופח, מה שאין כן כשלא ישים כלל, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.