Chasidut על שמות 12:11

(ב) עוד יש לומר טעם על מה שנקרא שבת הגדול. בהקדים לפרש בסדר הגדה (של פסח) חכם מה הוא אומר וכו', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה האת לכם, לכם ולא לו וכו'. והנה הקושיא מפורסמת במה נשתנה שאלת חכם מהרשע, הלא אתכם הוי כמו לכם, וגם התשובה אין מפטירין וכו', הוא תמוה וצריך ביאור, ויתר הדקדוקים המבואר במפרשים. ולהבין כל זה, נקדים מה שאמרתי טעם על שהכביד ה' לב פרעה, על פי הרשב"ם דבאונס קל לא גמיר ומקנה כמו באונס גמור, ותוכן לבות ה' ויודע לב פרעה אף שבפיו נכנע לשלחם, עדיין לא הוי האונס גדול אצלו שיסכים בלב, ולזה חיזק ה' והכביד את לבו שלא שלח בפועל, עד שיסכים בלב לצווי ית', וזה היה רק על ידי מכות בכורים דהוי אונס גדול, ואז הסכים בלב והוי שחרור גמור, כמבואר היטב למעלה (ריש פרשת בא אות חי"ת) בארוכה, עיין שם. ועל פי זה ביארנו שם הא דכתיב בפרשת קדש (שמות יג יד-טז) והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו וגו', מה היא השאלה והתשובה, עיין שם היטב לבלי נצטרך לכפול הדברים. ועתה נאמר, דהא זה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דאנחנו מחויבים לעבדו יתברך בעד הטובות שעשה עמנו, עיין שם. ועל כן דעת לנבון נקל שלכן על כל טובה ונס שעשה עמנו, יש מצוה שהיא העבדות על הטובה, ושיזכור בהטובה ההיא להלל לשמו יתברך, ועל כן במה שנצמח על ידי מכת בכורים, הן במה שגורשו ממצרים בחפזון על ידי זה, והן מה שאת בתינו הציל, לכאורה שורש הענין לא היו נצרך לנו, כי אחר ה' מכות הראשונות היה משלח פרעה אם לא שהכביד השי"ת לבו, ואם עשה זאת למען ספר שמו, למה מוטל עלינו חיוב מצוה עבורו, הלא זה לא נצרך מצידינו, ולא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, והבן. וזה שקשה להבן, אף שיודע עיקר הטעם. אך לפי מ"ש היה נצרך הכל עבורינו כדי שיהיה חירות מוחלטת, והיינו בעבור זה עשה ה' לי דייקא בצאתי ממצרים הידוע, שהיא טומאה עמוקה וצריך חירות מוחלטת ממנה, והבן זה. וכן בענין בכורים והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, דהיינו קושיא הנ"ל דאין ענין זה לנו, ואמרת אליו בחזק יד וגו' מבית עבדים, וצריך חירות מוחלטת ואונס כמאן דלא עביד, לכך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה בקושיא ולא בלב שלם, ולכך ויהרוג וגו' על ידי זה גמר ומקנה כי היה אונס גמור, ולכך כיון שהיה לטובתינו אני זובח וגו' (שמות יג טז), והיינו תירץ הנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן הקרא (בפרשת בא) בענין פסח, אחר שגמר דיני פסח אמר (שמות יב יא-יג) וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה', (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור וגו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים וגו', (שמות יב יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. דהנה מה שאמר והיה הדם לכם לאות וגו', הוא משולל הבנה מאד דכיון שנאמר אני ה', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא שליח, למה יצטרך לאות שידע היכן ישראל דר, הלא הכל גלוי לפניו יתברך חשך כאור. גם מה כונת הפסוק באומרו פסח הוא לה', ומה זה הסמיכות ועברתי וגו'. אבל הנ"ל בזה, כי בענין פסח שהוא על שפסח על בתי בני ישראל וגו' (שמות יב כז), יש להקשות אותו הקושיא עצמו שכתבנו לעיל בענין בכורים, הלא לולי שהכביד ה' לבו, היה משלח מקודם ולא היינו צריכים לנס זה שפסח וכו'. וי"ל גם כן התירוץ הנ"ל בעצמו שכתבנו שם, והבן. והנה התירץ הנ"ל באמת הוא רק להשואלים שאינם חכמים, שעל כן כינהו רז"ל בשם תם ואינו יודע לשאול, אבל באמיתת הענין אין צורך לתירץ הנ"ל, ואין כאן התחלת הקושיא מטעם שאבאר. ועל פי זה יתיישב עוד קושיות, כי אם הטעם של פסח הוא על שעשה עמנו שפסח על בתינו, קשה מה הטעם של פסח הראשון, הלא עדיין לא היה הטובה הנ"ל וכי דרכו ית' לקבל ערבון (שקורין אדרויף געלד), ומי הקדימנו ואשלם כתיב (איוב מא ג). ועוד בטעם הפשוט אינו מיושב רק הטעם של פסח דרך כלל, אבל לא הפרטים. אבל האמת הוא דהקושיא הראשונה שכתבנו לעיל בענין מצה ובכורים לא קשה מידי, דבאמת אין טובה גדולה לישראל יותר ממה שנתקדש שמו על ידינו והוא אמיתית הענין, אך אין זה נכנס בלב נעדרי החכמה, לכך צריכין לתירץ הנ"ל שכתבתי, והוא גם כן אמת ואומרים אותו להם, ולמי שאינו יודע לשאול. והנה בענין פסח להטעם הפשוט על שפסח, הוי פסח לנו על שפסח עלינו. אך יש עוד טעם אחר, דעיקר הפסח היה קידוש שמו יתברך וביטול עבודת אלילים וטומאת מצרים, על כן נצטוו לקחתו בפירסום מבעשור כמה ימים, כדי שיהיה משך זמן להתפרסם ולשחוט וליתן על המשקוף וגו', כדי שיראה דמו מבחוץ לעין כל, ואין לך ביטול עבודה זרה גדול מזה. ועל פי זה יש טעם בכל הפרטים, כמו שכתבו המפרשים (עיין זוהר ח"ב מ"א ע"ב) שעל כן נאסר שבירת עצם (שמות יב מו), כדי שיגררו הכלבים העצמות ויקברם המצרים, ויהיה גמר ביטולו בידיהם כדין ע"א של נכרי ובזה נשקע טומאתם, ועל פי זה פסח הוא לה' שנתקדש שמו. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות, דהיינו הפסח הראשון היה גם כן עבור זה שיתקדש שמו ית' ואין לנו טובה גדולה מזה, וענין אות על הבתים, היינו לאות שבטלנו ע"א וכדאי להגן עלינו, והיינו וראיתי את הדם, והבן והוא נכון. והנה מבואר במשנה דפסחים (צ"ו ע"א) מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים טעון משקוף, ואין פסח דורות טעון על המשקוף וכו'. פסח מצרים נאכל בחפזון, ואין פסח דורות נאכל בחפזון, עד כאן.

שמור את חודש האביב ועשית פסח לד' אלקיך כי בחודש האביב הוציאך ד' אלקיך ממצרים לילה (דברים טז א), וזבחת פסח לד' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (דברים טז ב), עד כאן. ויש לדקדק בזה טובא. א', מה הענין של שמירה, ב', מה זה ענין לנתינת הטעם כי הוציא לילה. וגם איך נמשך לזה וזבחת פסח כו' במקום אשר יבחר וגו'. והנ"ל בזה, דהנה בפרשת בא (שמות יב יא) כתיב וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לד', עד כאן. ויש לדקדק מה זה דמסיים הפסוק פסח הוא לה', הלא בפסח איירי קרא הנ"ל. דהנה ידוע דענין פסח היה ביטול לטומאת מצרים בשרשם שהוא מזל טלה, והנה דעת לנבון נקל דמה שנצרך ביטולה לענין הגאולה, הוא משום שעדיין לא נשלם הזמן שנגזר, לכך לא יתכן להוצא בלעו מפיו בעודו בתקפו. מה שאין כן (אולי) [אילו] היה נשלם הזמן, לא היה נצרך לזה, והבן. והנה איתא במדרש (ילקו"ש רמז קצ"ח) מאי חיפזון, חיפזון דשכינה. והנה איתא בעשרה מאמרות דמוכח זה מקרא דבחיפזון דשכינה איירי, דאי חפזון דישראל, כבר מפורש וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו', עד כאן. ונקדים עוד דענין חפזון דשכינה, היינו שדילג על ההרים קודם זמנו (עיין שהש"ר פ"ב), וזה פשוט. ועל פי זה יתפרש הקרא וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, והיינו חיפזון דישראל, ואם כן ואכלתם אותו בחיפזון, פירוש ואכלתם אותו כך כמו שכתבתי בחיפזון, בשביל החיפזון דשכינה שדילג קודם זמנו, לכך פסח הוא לה', ר"ל לכך נצטוו בפסח כנ"ל. ונקדים עוד דכבר ביארתי בדרושים שלי (בפרשת בא בשלח), דהא דהוצרכו ישראל שיתן להם פרעה רשות לצאת, היינו לפי שהיה באמצע הזמן של גזירת השיעבוד. ונקדים עוד דהקושיא שיש בענין פסח הוא, אם כי בפעם הראשון היה נצרך לזבוח הפסח לבטל שורש הטומאה כדי שיהיה הגאולה, מכל מקום בכל שנה ושנה למה. אך הענין הוא, כיון שהיה באמצע הזמן, בכל עת רוצה לחזור לסורו, וצריך ביטול. ונקדים עוד דיש ראיה ברורה לזה שלא נשלם הזמן של העבודה והעינוי, ולכך היו צריכים לרשות פרעה, דאם לא כן אלא תאמר דנשלם הזמן משנולד יצחק, ובאמת לא היה נצרכים לרשות פרעה, קשה הלא מצינו בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, דאתנטלו להר הבית למעבד פסח, ואחר כך הוחזרו באותו לילה. וקשה למה החזירן שיצאו אחר כך, אלא ודאי דצריכים היה לנטילת רשות. ונקדים עוד דזבחת הוא לשון עבר, רק הוא"ו שבראשו הופכו להבא, ולפעמים הוא"ו הוא רק פעולה, ונשאר בלשון עבר כמו שאומרים לאחד ישבת ואכלת, עד כאן. ונקדים עוד דענין שמירה היינו לדורות, ר"ל בכל שנה ושנה, וזה פשוט. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים הנ"ל שמור את חודש האביב, היינו לדורות בכל שנה ושנה ועשית פסח, ושמא תאמר למה צריכין בכל שנה לבטל הטומאה די בפעם ראשונה, לזה אמר כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה, וידוע הא דאיתא במסכת ברכות דף ט' ע"א הכל מודים כשיצאו ישראל ממצרים לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים, וכשנגאלו לא נגאלו אלא מבערב, שנאמר הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, לשון רש"י (ד"ה ממצרים) לא נגאלו אלא מבערב, שמערב נתנו להם רשות לצאת, עד כאן. אלמא דהגאולה דלילה היינו הנתינת רשות. וזה שאמר הכתוב הוציאך כו' לילה, והיינו נתינת רשות, ולמה להו רשות, אלא ודאי משום דלא נשלם הזמן, ולכך צריך פסח בכל שנה באותו זמן המעותד לביטול טומאתו, ושמא תאמר דבאמת הנתינת רשות אינה מוכרחת, לזה אמר וזבחת וגו', ר"ל הלא אתה זבחת הפסח במקום אשר יבחר וגו' היינו בהר הבית, ואם כן למה חזרתם, אלא ודאי דהנתינת רשות מוכרח, ונכון.

ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' (שמות יב יא). דילוג הוא לה', גדלות קודם קטנות בדרך נס, על כן תאכלו אותו בחפזון, המשכיל על דבר יבין וידום. וכאשר תתבונן בהענין תבין מה הוא מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, וגם כן תתבונן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב), אעביר על שורת הדין והטבע כביכול שיהיה גדלות קודם קטנות ובלילה הזה דייקא, ואחר כך חוזר הענין לקדמותו מדריגה אחר מדריגה. וכן והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות יב יד), שבכל שנה ושנה נעשה בלילה הזה בגבהי מרומים גדלות קודם קטנות, ואחר כך חוזר הענין לקדמותו מדריגה אחר מדריגה, עד חג השבועות תיעול כלה לחופה: