Chasidut על שמות 12:23

כִּי תַעֲבֹר בְּמַיִם – וְתַעֲבֹר מִלְּשׁוֹן הִתְגַּלּוּת, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (שמות י״ב:כ״ג): וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: וְיִתְגַּלֵּי ה' וְכוּ'. וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה (בבא קמא יז). וְהַפֵּרוּשׁ הוּא, כְּשֶׁתִּרְצֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לְךָ הַנִּסְתָּר מֵהַתּוֹרָה –

וְזֶה שֶׁסִּפֵּר הַתַּנָּא בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהָיָה צַדִּיק בְּדוֹרוֹ, וְנָפַל בִּמְקוֹמֵנוּ, כִּי בְּוַדַּאי מַדְרֵגַת הַתַּנָּא הָיְתָה גַּם כֵּן גְּדוֹלָה, אֲבָל לְפִי עֵרֶךְ הַצַּדִּיק הָיְתָה נְפִילָה. וְעָבְרוּ – לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ב:כ״ג): וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם; וְתִרְגֵּם אֻנְקְלוֹס: וְאִתְגְּלִי. י"ו קְרָנוֹת עַל חֻדּוֹ – הַיְנוּ עַל־יְדֵי חִדּוּד שִׂכְלוֹ וְחִדּוּשׁ שִׂכְלוֹ, שֶׁקִּבֵּל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא י"ו כַּנַּ"ל, נִתְגַּלֶּה קֵרוּן עוֹר הַפָּנִים, הַיְנוּ בּוּשָׁה, בְּחִינַת תְּפִלִּין.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' וגו' (שמות יא ז). נ"ל על פי שכתבתי על הפסוק (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, אחור למעשה וקדם למחשבה (ב"ר ח' א'). ר"ל הואיל ואחור למעשה, הוא קדם למחשבה, על פי העקרים (מאמר שלישי פרק א') שהצורה המתאחרת, יותר נכבדת מהקודמת והוי' תעלה מדריגה אחר מדריגה עד שתגיע לתכלית כל הויות השפלות, והאדם שהתקבץ בו כל הצורות הקודמות, הוא הצורה המאוחרת והוא התכלית לכולן והיינו קודם במחשבה, והוא פירוש אמיתי בס"ד, עד כאן. והיוצא מזה דאדם הוא כללי, ועל פי זה פירש העקרים שם מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), ועיין שם מ"ש בפרק שירה כלבים מה הם אומרים, בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), דר"ל כי מה שהכלב מכיר את קונו והמטיב לו והוא נכנע תמיד לפניו, יש לקחת מזה מוסר השכל דהיינו הכנעה להשי"ת על הטובות שמטיב לנו. והנה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דישראל נתייחדו בטובות יותר מכל אומות העולם, והנה נראה דלכך המלשין הידוע נקרא כלב, ומדמה עצמו לכלב דאיך יכול להלשין, וכי לא עדיף הגרוע שבישראל מהטוב שבעובדי כוכבים ומזלות, והלא אף פושעי ישראל מלאים מצות (עירובין י"ט ע"א), רק שזה ח"ו כחו. והיינו אם בהמות שאין להם דעת, יש להם כניעה כל כך עבור הטובות שקבלו, איש בר דעת על אחת כמה וכמה. וידוע דאם מדת הדין שורה, אז תרמוש כל חיתו יער ח"ו מקטריגים, ובשעת התגלות החסד אין להם רשות, כי מציאותם היא רק מכח שעלה במחשבה לברוא במדת הדין, כמבואר בנזר הקודש (פ"א ס"ז) ויסכרו פיהם, ועיין ברבינו יונה על האלפס (בריש ברכות) מה שפירש בסמיכת גאולה לתפלה, ועיין שם מה שפירש בענין השכיבנו דהוי כגאולה אריכתא. ונ"ל שזה כונת ר' זירא בגמרא ברכות (דף ט' ע"א) ובלבד שלא יאמר השכיבנו, וקאי על לאחר חצות כדעת רש"י (ד"ה ובלבד) ותוספת (ד"ה ובלבד), עיין שם. והיינו משום דאז קודם חצות היה התפלה, וכן עתה אין צורך רק קודם חצות דתרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) כנודע, ולכך לא הוי אחר כך כגאולה אריכתא כנ"ל. והנה הפלאה זו שהיתה אז, היה חסד גדול מאד, כי מכיון שניתן רשות אינו מבחין וכו' (ב"ק ס' ע"א), ושם ולא יתן המשחית וכו' (שמות יב כג), ומכל שכן אז היה הטענה מה נשתנו אלו מאלו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד). והנה חישב פרעה הרשע אשר נתחכם מאד להרע ועסקן בטומאה, כי אף אם יקבלו חסד זה יהיה סבה להפסיק החסד, דודאי על ידי טובה זו יצמח קטרוג גדול ח"ו מבחינת כלב, ויאמר תמות נפשי עם פלשתים. ולכך אמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, ר"ל בהפרש זה שבין איש לבהמה, ואם כן איכא קל וחומר למען תדעון אשר יפלה ה' דייקא מדת הרחמים, ואז אין שטן ואין פגע רע.