Chasidut על שמות 13:12

או יאמר, על פי שפירשתי (בסוף פרשה זו) דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז) דחצי שיעור בחמץ נלמד מלא יאכל (שמות יג ג), הוא הדין משהו נפיק מזה, דאף דבטל דאין האוכל מרגיש הטעם, אם כן לא מקרי אוכל, אבל דבר זה נאכל דמה לו להנאכל אם מרגיש האוכל או לא, וטעם של משהו משום דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), וכל הגאולה היה תולה רק במשהו כרגע, לכך איסורו במשהו והבן, וכמו שיבואר להלן במקומו עיין שם. (שמות יג ד) היום אתם יוצאים דייקא, דעל ידי מכות בכורים גמר ומקנה, וחזר וביאר בפרשת (שמות יג יא) והיה כי יביאך וגו', (שמות יג יב) והעברת כל פטר רחם וגו', (שמות יג יד) והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, ר"ל למה דוקא זאת המכה עושין לה זכרון ולא אחרות, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו וגו' מבית עבדים כנ"ל, (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה לו בקושיית לב ולא בלב שלם, ולכך אמר בלשון זה ולא אמר ויהי כי לא אבה פרעה לשלחנו, או לא רצה, ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת היה משלח אם לא חזק ה' את לבו והבן, ויהרוג ה' כל בכור, בזה היה אונס גדול מאד מבכור פרעה וגו', על כן וגו' אני זובח, שכל הקרבנות נצמחו על ידי זה ששם לא היו יכולים להקריב, דמצרים עבדו לבקר וצאן, וכל בכור בני אפדה, שהפדיה ממצרים היה רק על ידי זה, (שמות יג טז) והיה לאות על ידך שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, ומורה עבדי הם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב), והוי אות כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל אף שהיה בחוזק יד, מכל מקום הוציאנו ה' ממצרים דהוי יציאה גמורה, והבן.

קדש לי כל בכור (שמות יג ב), ויאמר משה וגו' זכור את וגו' (שמות יג ג). ויש לדקדק דלכאורה אין ענינו לכאן, וכן לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' (שמות יג ד), לכאורה הכל אין ענינו לכאן. והיה כי ישאלך בנך מה זאת (שמות יג יד), מה זו שאלה, ודברי רז"ל (תנחומא בא סי' י"ג) ידוע. והנה מה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם, יותר מכל המצוה שלא נתפרש בהן הטעם. והנה התשובה תמוה עוד יותר, דמהפך הסדר דמעיקרא אמר בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה וגו', (שמות יג טז) והיה לאות עיין רש"י, גם כן אין נמשך לכאן לפי הפשוט, וכבר ביארתי על קצת מזה (ריש הפרשה אות חי"ת עיין שם). וכעת לחדש באתי, על פי דברי הבינה לעתים (עת צאת דרוש ל"א) הביא שם המדרש (שמו"ר כ"ב ג') ויראו העם את ה' (שמות יד לא), שנו רבותינו הקורא את שמע וכו', ועיין מה שכתב על המדרש הנ"ל שם עד ואולם מה שהרבו להפליג, ותמצית דבריו דביציאת מצרים שהיה טובת ישראל, היה ביד חזקה ולא רעה מצרים שהיה בדין, וזה כונת המדרש שהזכרתי, יציאת מצרים מעכב מפני שהוא קשה, מה שאין כן מכות בכורות, עד כאן דבריו. והנה כל הענין הזה נאמר בפסוקים אלו, ויאמר משה זכור את היום וגו', דהיינו שבזה הזכירה מעכב כי בחזק יד וגו', והיינו ממש דברי המדרש שהיציאה ממצרים היא קשה, והראיה לזה ולא יאכל חמץ, והיינו משום ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט) כמבואר לעיל בסדר זה, והסיבה שלא יכלו להתמהמה ידוע, ואם כן מזה נודע ונראה שנשקעו בטומאה ומה נשתנו, לכך היה בחזק יד. ומה שאמר זכור את היום הזה, ביאר הטעם היום אתם יוצאים, אבל למחר שוב לא היה באפשרי לצאת, והן הן הדברים שאמר בחדש האביב שמזל טלה שולט, והם עבדו לגלולי מצרים שהוא טלה ובו יצאו, וכמה יד חזקה יש בזה, ולהמתין על חדש אחר שוב אי אפשר, וכל דבריו בדרך קל וחומר זה מזה, כי מאיסור החמץ מבואר דלא יכלו להתמהמה אף רגע, ומזה מבואר היד החזקה, וכל שכן דהיום וגו' שאי אפשר להמתין יום, וכל שכן נמי דהיציאה דוקא בחדש האביב, ואם כן מבואר עוד יותר ויותר היד החזקה, לכך הזכירה מעכב, ומבאר והולך מה שמסתעף מחיוב הזכירה הלזו, ואחר כך חוזר לעיקר הדבר בקידוש בכורות והעברתם כל פטר רחם וגו' (שמות יג יב). והנה הטעם אם היה נעלם, לא היה מהצורך כל כך לבאר, כמו שהתורה לא ביארה כל טעמי המצות, והזכירה גם כן אינו מעכב בזה, דבשלמא המצות שהם משום סרך גוף הזכרת יציאת מצרים שהזכירה חובה, אם כן ראוי לבאר הטעם שעל ידו יהיה הזכירה, כדי שיתקיים המכון שיהיה על ידי זכירה, שידעו שזה סבת זה והיא שורש המצוה, מה שאין כן מכת בכורות שהזכירה אינו חובה, רק נ"ל שהטעם גלוי, רק עיקר הקושיא מה זאת, היינו קושית המדרש מפני מה בזה הזכירה מעכב ולא בזה וכמ"ש בבינה לעתים, הלא זה היו על ידי השם בכבודו ובעצמו כמו זה, ואם איננו חשוב, למה צוה על קידוש בכורות משום זה. אך התירוץ כדברי המדרש בחזק יד הוציאנו, דהיינו היציאה שלנו היו בחזק יד ומבית עבדים, כמו תחת עבד כי ימלוך (משלי ל כב) שורש העבדות כנודע, לכך בזה הזכירה לעיכוב, אבל בזה כי הקשה פרעה וגו', וזה מרד גדול כי מה לו עלינו, והוא כלב מורד במלך מלכי המלכים, אם כן זה בפשיטות ויהרוג בלא חזק יד, אך ויהרוג ה' היא חסד שניצלו בכורי ישראל, כמבואר באלשיך בכה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד), על כן אני זובח וגו', אבל עצם הדבר לא היה בו חזק יד, ועיין בבינה לעתים שם מ"ש בקריעת ים סוף, אבל יציאה ממצרים היה בחזק יד, ולכך והיה לאות וגו', כפירוש רש"י בשם מנחם כנ"ל, והבן.