Chasidut על שמות 15:12

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה וכו' וייראו העם וכו' (שמות יד לא). הנה לכאורה ויאהבו את י"י מיבעיא ליה, והבן. והנראה דהנה יד הגדולה ידוע דרמז לחסד, ואיזה חסד היה למצרים, ואמרו בזוהר הק' (ח"ב מ"ז ע"ב) דהחסד היה דניתנו לקבורה, וזהו נטית ימינך (בחסד) תבלעמו ארץ (שמות טו יב). והנה לפי זה יצדק כיון שראו את היד הגדולה החסד שנעשה בדין מצרים, ואם כן גם הדין כלול בחסד ומלכא שלים הוא, אם כן גם כשהש"י מתחסד עם האדם יש להתנהג ביראה, כי בהיפוך גם בחסד כלול הדין ומלכא שלים הוא. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה (חסד בתוך הדין) אשר עשה י"י (בחסד) במצרים, אז וייראו העם את י"י של רחמים, כי מלכא שלים והדין כלול בחסד, והבן. שוב הצצתי בדברי המתרגם אונקלס אמר וחזא ישראל ית גבור"ת ידא רבתא וכו'. הנה רצה גם כן לבאר היד הגדולה הוא חסד. אך הוא דהנה ידוע שהיו ישראל נתונים אז בדין מחמת הקטרוג הללו והללו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד), לולי י"י שהיה לנו ונתעורר החסד שם ע"ב הנרמז "בויסע (שמות יד יט) "ויבא (שמות יד כ) "ויט ויבקעו המים (שמות יד כא), ויושע י"י ביום ההוא וכו' (שמות יד ל). וכיון שנתעורר החסד היה מקום להציל גם את מצרים, אבל ימינך י"י נאדרי בכח ימינך י"י תרעץ אויב (שמות טו ו), היינו בימין בגבורה שבחסד, זהו לדעתי שיטת המתרגם. וז"ש "את "היד "הגדולה, לרבות הדבר הנטפל ליד הגדולה היינו גבורה שבו, כי בחס"ד החסד עיקר והגבורה טפל, ובגבורה להיפך. וזהו כוונת המתרגם גבורת ידא רבתא וכו', אז וייראו העם וכו', כי ראו כי גם בחסד יש דין ומלכא שלים. ובתרגום יונתן תירגם גבור"ת ידא תקיפת"א, והנה הוא פירוש "יד "החזקה, והוא תמוה הרי נאמר "יד "הגדולה. על כן אחשבה שהוא דייק "היד "הגדולה ב' ההין הידוע, על כרחך פירושו הוא כנ"ל "את "היד "הגדולה, היינו שראו טפילת "היד "הגדולה, היינו שמפלת מצרים היתה ביד החזקה גבורה, רק בים הוכרח להיות "יד "הגדולה לבטל הקטיגור. והנה ישראל הגם שראו חסד גמור מבלי מעשה, אם כן אין מקום לירא, עם כל זה וירא ישראל את היד הגדולה, היינו ראו אותו המדה אשר היא טפילת היד הגדולה היינו מדת הגבורה, וז"ש די עבד בה י"י ניסין במצרים, על כן וייראו העם:

נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב). מפני מה הימין כביכול גרמה לזה, (עיין בזהר (ח"ב מ"ז ע"ב) שהוא החסד שניתנו לקבורה), אמרו בפרקי ר"א (פדר"א פל"ח) בשכר שגמלו המצרים חסד עם יעקב בקבורתו, לכך כשטבעו בים סוף לא נשארו שם אלא זכו להיקבר בארץ. וז"ש נטית ימינך בימין החסד, שבשביל שגמלו חסד זכו אשר תבלעמו ארץ: