Chasidut על שמות 15:13

ד וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֵלּוּ הָרוֹעִים, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, אֶלָּא עַל־יְדֵי עַזּוּת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ה): הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ט״ו:י״ג): נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ; הַיְנוּ, עַל־יְדֵי עַזּוּת נִכְנָסִין לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה.

ונקדים עוד מ"ש בפרשת ואתחנן על רש"י על הפסוק (דברים ג כג) בעת ההיא (ד"ה בעת), לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג וכו'. ליישב קושית הפרשת דרכים (בדרך הקדש דרוש שמיני) דבאמת יש לתמוה מה נשתנו ארץ סיחון ועוג טפי משאר ארץ ישראל, והניח בצריך עיון, עיין שם. וכתבתי דודאי אינו בכלל אשר נשבע לאבותינו (דברים ו כג), דאין זו ארץ רפאים אשר ניתן לאברהם עיין ברש"י (בפרשת דברים ב כ) מ"ש בפסוק ארץ רפאים תחשב אף היא (ד"ה ארץ), עיין שם. והבאתי ראיה דאם היה מהארץ שניתן לאברהם, איך שלח לו משה דברי שלום (דברים ב כו-כז) אעברה נא בארצך וגו' לא אסור ימין ושמאל (דברים ב כז). וממעשר אין ראיה, דכיון דכבשום קדשו בקדושת הארץ כמבואר בחולין (דף זיי"ן ע"א) בגמרא בסוגיא דבית שאן, ועיין שם בתוספת (ד"ה). ובאמת ארץ ישראל הוא לכל מילי אחר הכיבוש, רק דמכל מקום אינו בכלל הארץ אשר נשבע לאבותינו שיחול עליו הגזירה של משה. ומה שאמר משה דמיתי שמא הותר הנדר, כתבתי לפרש על פי מ"ש בפרשת דרכים שם בדרוש ההוא (דף כ"ח ע"א) דהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון, היינו כמו קונם לביתך שאני נכנס, מכרו לאחרים מותר (נדרים מ"ו ע"א), עיין עליו מה שפירש על פי זה בהפסוקים (שמות טו יג) נחית בחסדך וכו', עיין שם. ועל פי מ"ש בדרוש ההוא (דף כ"ו ע"ג) בשם הר"ן דאם לביתך מכרו מותר, אם כן נפל ובנאו אסור דאכתי ביתו הוא, עיין שם היטב. ועל פי מ"ש עוד בדרוש ההוא (דף כ"ז ע"א) דלכך על ידי מיתת משה עתיד המקדש ליחרב ולהבנותו ואז באים למנוחה, דהוי כנפול ובנאו, עיין שם. ויובן דלכך לא רצה להתיר ית"ש, משום שיש תועלת לישראל. ועכשיו מבואר דהכי קאמר, כיון שכבשתי ארץ סיחון ועוג, וצריך לומר דעמון ומואב טיהרו בסיחון, ואם כן מוכרח דלביתך ומכרו מותר, מזה היה נראה לו כסברת הר"ן דנפל אסור ולא כהריטב"א, עיין שם. אם כן אין תועלת לפי זה לישראל בהנדר, וראוי להתיר והבן. אבל לא משום שיהא נחשב בין הארץ אשר נשבע לאברהם (בראשית נ כד), והוא נכון בס"ד. אם כן לפי זה כיון דעבר הירדן מזרחי אינו בכלל אשר ניתן לאברהם, אם כן ודאי לא שייך בה לומר מוחזקת היא מאבותינו, וזה פשוט וברור.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.