Chasidut על שמות 15:20

י"י ימלוך וכו' (שמות טו יח), כי בא סוס פרעה וכו' (שמות טו יט). להבין הסמיכות. נודע מלכותא קדישא נקראת י"ם שכל הנחלים הולכים אליו, וזה לעומת זה מלכותא חייבתא לילית הרשעה, בגימטריא ת"פ והיא רוכבת על ת"פ מחנות ועמה הם תפ"א, אשר נגד זה היה בירושלים מקום מושב מלכותא קדישא עיר המלוכה לדוד מלכא, ת"פ בתי כנסיות ובית המקדש על גביהם (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א) , (כמנין מלאת"י משפט (ישעיה א כא) כנודע). וכבר ידוע כשזה קם וכו'. וז"ש י"י ימלך לעולם ועד, ובא בנותן טעם כי בא "סוס "פרעה, מרכבת הס"א מלכותא חייבתא הנ"ל בגימטריא "סוס "פרעה תפ"א, ברכבו ובפרשיו עם כל מרכבתין בישין אל תוך הי"ם, שהניצוץ הקדוש שבתוכם המחיה אותם נכנס לקדושת הים הקדוש מלכותא קדישא, ואז מלכותא חייבתא עם כל חיילותיה ישארו פגרים מתים וימלא כבוד י"י את כל הארץ. וז"ש אחר כך (שמות טו כ) ותקח מרים הנביאה וכו' את הת"ף בידה וכו', עיין בגלאנטי בסוף הספר:

ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות (שמות טו כ), ותען להם מרים וגו' (שמות טו כא). הנה תיבת להם מיותר, דאם הוי נכתב רק ותען מרים, הוי גם כן ידעינן דהענין היה רק להנשים, דהא האנשים כבר שרו. והנ"ל כפשוטו על פי מה ששמעתי דלקיחת התוף והתופים, היה כדי שלא יהיה נשמע לאנשים שירתן דקול באשה ערוה (ברכות כ"ד ע"א), עד כאן. ונ"ל שזה כונת הפסוק ותען להם מרים, ר"ל שהיתה צריכה להרמת קול שהיא לשון עניה (עיין סוטה ל"ג ע"א), מפני התופים, ואף שהיה בהרמת קול, מכל מקום היה רק להם דלא נשמע לאנשים כלל, והבן.

והיוצא מזה לענינינו, דלשלמות הנפש צריך פניות הלב מכל המחשבות הטורדות, כדי לחשוב מחשבות איך לעבוד עבודת השי"ת. והנה לפי זה יש להסיר מהלב כל מיני תקוה ותוחלת, לבד מתקוה להשי"ת, וביאור זה העקרים (במאמר רביעי פרק תשעה וארבעים) ועיין שם ובפרק שבעה וארבעים והמצא נחת. היוצא מדברי העקרים שהתקוה להשי"ת בדרך הודאה, היא מחזרת הלב ומשמחו, ועיין בעשרה מאמרות חלק א' ממאמר חקור דין פרק שני דהקווי אל השמחה, היא גם כן שמחה, ויקרא גם כן שחוק, עיין שם. וכבר ביארתי על פי זה הפסוק (תהלים ב' ד) יושב בשמים ישחק וגו', והפסוק (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו, והיוצא מזה דהקיווי אל השמחה בדרך הודאה, שמחה היא. ונקדים עוד המדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) (הביא העקדה בריש שער שנים וארבעים) אמר הקב"ה לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו', עד הדה"ד (ישעיה מה יז) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, עד כאן. והנה יש להבין למה עשה ככה שנושיע על ידי בני אדם ולא יהיו נצחי. אך הדבר מובן, דחייבה חכמתו ית' שלא יהיו גאולה נצחית, ולכך היה על ידי בשר ודם, והטעם מבואר במפרשים לפי שיצאו קודם זמן ממצרים לפי שלא יכלו שוב להתמהמה, לכך צריכין להשלים, ואף שלא נחסר רק ק"צ, מכל מקום זה היה ראוי להיות שלא להיות פנאי באותן בשנים אף לבלע רוקו, והיה נשכח כל התורה והמצוה ונשכח שם ישראל ח"ו, לכך ברוב רחמיו וחסדיו חלקן ופזרן ברוב הימים והשנים, עד כאן. ונראה שזה הוא פירוש הפסוק (בראשית (טו יג) ט"ו י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, דכל הגליות בכלל, דלא נאמר בארץ מצרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, דבאמת העבדות והענוי של כל הגליות הוא כשיעור ארבע מאות שנה רצופים, והבן כי לא נאמר זמן הכמה על הגזירות, רק על העבדות והעינוי, ושיעור הגזירות כדי שיושלם זמן העבדות והעינוי בחילוק ופיזור, והבן כי הוא אמת בס"ד. היוצא מזה דצמיחת כל הגליות והשתעבדות האומות בישראל, היא מהצרכת השלמת הגזירה שנאמר לאברהם, והנה דעת רש"י בנימוקי החומש (שמות יב מ, ד"ה ושלשים) דנשלם, שהגירות והעבדות היא ארבע מאות שנה ונחשב משנולד יצחק, דהוא הזרע של אברהם כי בו יקרא זרע, ונאמר כי גר יהיה זרעך והבן, ונובע ממדרשי רז"ל עיין במזרחי פרשת לך לך ד"ה ולא תראה את כל אלה, עיין שם. ואם כן לפי זה תסוב הקושיא למה שלח על ידי בשר ודם שלא יהיה גאולה נצחית. והנ"ל בזה, דהלא לפי הנ"ל לא נתפרש משך זמן העבדות והעינוי, ומאחרית דבר יובן ראשיתו, ר"ל כאשר נודע כמה היה זמן השיעבוד במצרים, נודע שככה נגזר. והנה מהות העבדות והעינוי גם כן לא נתפרש, וגם כן יובן מאחרית ראשית ויוכיח סופו על תחילתו, דהיינו לפי מה שאנחנו רואין מהגזירות שנגזרו על ישראל במצרים, אנחנו נדע דהם בכלל ועבדום וענו, וזה פשוט. והנה לפי זה על כל פנים כל זמן שנגזר משך זמן העבדות והענוי, היה ראוי להיות כל אלו הגזירות שנכלל בכלל העבדות והענוי משמשות מתחילה ועד סוף בלי הפסק, ומרחמי שמים כי ראה כי הוא בלתי יוכלו שאת, ביטל כל הגזירה אחר זמן לא כביר אף בעת השיעבוד, וזה הכל היה בזרוע נטויה וביד חזקה לנגד שורת הדין, לכך מההכרח היה להשלים, כי אוהב משפט הוא ית' ומאריך אפו וגבה דיליה (במ"ר פי"ד ו'). ונקדים עוד המדרש (בא (שמו"ר) פרשה י"ד) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו (תהלים קה כח), שלא היה בפמליא של מעלה מי שהמרה את דברו, עד כאן. ר"ל דעל מה שהוכו המצרים, הסכימו כי היו חייבין בדין, מה שאין כן בתשועת ישראל לא היו הפמליא שהם בעלי הדין מסכימין, והשי"ת ברוב רחמיו כבשן בחזקה, ולכך נצרך להשלים, מה שאין כן אם היה בהסכמת כולם, לא היה נצרך השלמה. ונקדים עוד דבכל מקום דאיתמר בש"ס לגרמי הוא דעביד, הוי פירושו בשביל עצמו לבד, מהא דבמסכת ברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח ע"א) שם אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח הוא דעבד לגרמיה הוא דעביד, פירש רש"י (ד"ה לגרמיה) אין אדם מודה לו, עיין שם דפירושו מוכרח, עד כאן. והנה יש לדקדק בפסוק (שמות א' (יד) י"ד) וימררו את חייהם, דהיה ראוי לומר וימררו להם, כמו שמצינו במגילת רוח (א כ) שאמרה נעמי כי הימר שדי לי מאד, ואם כן שם מדבר בעדו וליחיד שייך לי, ולרבים ומדבר בעד אחרים ראוי לומר להם, ומאי חייהם דאמר, ולמה לא אמרה נעמי כי הימר שדי את חיי. והנ"ל בזה, כי הנה יש מי שמר מצד אחד ומתוק מצד אחר, מזונותיו מרורין כזית ומתוק לו מצד בניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו, או ההיפך, או יש מי שמר לו בעולם הזה, ואף על פי כן שמח בה' אלקיו במה שעשאו ישראל, וגם שאומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועיין באהבת דודים מה שפירש על הפסוק (שיר השירים ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, על פי דאמרו רז"ל (פסחים קי"ל ע"א) עשיר בשורו ואלמנה בתרנגולתה וכו'. ופירש השל"ה הטעם דמקצת הנפש ככל הנפש, ולכך אם נגזר על אדם מיתה, והקב"ה חס עליו אז ממית שורו או איזה היזק אחר, ונחשב לו זה למיתה כי בכל דבר שבעולם יש בו חיות עיין שם, ואם כן הוא מדת הרחמים. והיינו שמאלו, ר"ל המדת הדין של ית' הבא עלי באיזה הפסד בממוני, הוא תחת לראשי, ר"ל במקום ראשי, ואם כן הוא מדת הרחמים, והיינו וימינו תחבקני, עיין שם באורך. ועל כן לא שייך לומר שהחיות במרירות, רק במרירות מכל צד וצידי צדדים בלי שום מתיקות, אז שייך לומר שכל החיות הוא במרירות, והבן. והנה נעמי צדיקת היתה ושמחה בהשי"ת, מה שאין כן אז במצרים שהוכבד עול כל כך, עד ששכחו ממש ברית אבותם והתיאשו עצמן מן הגאולה, כמו שנמצא במדרש, וכמו שמורה הקרא (שמות ו ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והנה לא היה להם אז אף השמחה דקיוה אל השמחה, לכך נאמר וימררו את חייהם, והבן. והנה לפי זה אם נעשה ברחמי שמים קיוה אל השמחה, שפיר נגאלו מהגזירה דוימררו את חייהם, אף שעדיין העבידו המצרים בהם בחומר ובלבנים וגו', מכל מקום המרירות נמתק כנ"ל. והנה מבשר הגאולה הראשון בשעת השיעבוד היתה מרים, כדאיתא במסכת סוטה (דף י"ב ע"ב) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), ולא אחות משה, אמר רב ואמרי לה אמר ר' נחמן אמר רב מלמד שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן וגו', עיין שם. ואם כן מבואר דהיא היתה הגואל להמרירות, ולפי שורת הדין לא היה ראוי לבטל זו הגזירה כל ימי משך השיעבוד, רק דהשי"ת עשה זאת ברוב רחמיו לבדו בלי הסכמת הפמליא, ולכך נצרך להשלים כנ"ל.